ההליכה הקצרה מתחנת הרכבת המרכזית של לסטר לכיוון אצטדיונה הביתי של הקבוצה סימלה אולי יותר מכל את הפסימיות האדירה ששררה בקרב אוהדי השועלים לקראת המשחק המכריע נגד ווסטהאם יונייטד. נכון, גורלה של לסטר סיטי לא היה תלוי רק בעצמה והיא קיוותה שאברטון תמעד בביתה במשחקה המקביל נגד בורנמות', אולם חוסר התקווה והאמונה שעטף את מרכז העיר רק הלך והתעצם ככל שיציעי אצטדיון 'קינג פאואר סטדיום' הלכו והתקרבו. ללסטר נותר סיכוי סביר עדיין להישאר בפרמייר ליג אך תחושת חוסר האונים של אוהדיה הורגשה היטב עוד לפני שריקת הפתיחה, באופן זהה לחולה סופני שיודע ששעון החול שלו הולך ואוזל והבטחות הצוות הרפואי שסביבו כבר מאבדות משמעות טוטאלית. הסגל של השועלים משופע בכשרון ובניסיון אך המרכיב החסר ביותר – רוח לחימה אמיתית- לא באמת הותיר להם סיכוי לשרוד בליגה העליונה.
לסטר סיטי הוא אינו מועדון 'יו-'יו' טיפוסי, כינוי שניתן לקבוצות כגון ווטפורד ונוריץ', שבאופן שגרתי מתנדנדות בין הפרמייר ליג והצ'מפיונשיפ. מדובר במועדון שלפני שבע שנים זכה באליפות הפרמייר ליג בהישג חסר תקדים שספק אם ישוחזר בעשורים הקרובים ולארון התארים של המועדון התווסף לראשונה לפני שנתיים הגביע האנגלי. לסטר השתתפה במפעלים אירופאים, הייתה במרחק נגיעה מההעפלה לליגת האלופות ושמה קושר בעיקר באורך רוח ואמונה, שרק הלכה והתעצמה לאחר מותו הטראגי של בעלי המועדון בהתרסקות המסוק הקטלנית מחוץ לאצטדיון לפני קרוב לחמש שנים. אולם באופן מעציב למדי, אותה אמונה שסייעה למועדון להשתקם ולהגיב באופן מרשים על כר הדשא לאחר מותו של בעלי המועדון, היא שהייתה חסרה יותר מכל לקבוצה בעונה האחרונה בפרמייר ליג, שהסתיימה בנשירה לליגת המשנה לראשונה מזה תשע עונות.
השאלה המרכזית שהטחתי בפני אוהדי לסטר בדרכי לאצטדיון אמש הייתה, 'מה גרם לקריסה המקצועית המוחלטת בעונה האחרונה?', שאלה שאוהדי השועלים לא היססו לענות עליה, ובמופגן. 'ברנדן רודג'רס', היו צמד המילים השגורות ביותר בפיהם של אוהדי הקבוצה, כשמרביתם היו משוכנעים שקבלת ההחלטות, האופן שבו איבד את אמון חדר ההלבשה והשגיאות החובבניות בגיוס השנה בהנהגתו, הן אלו הסיבות שהובילו לירידת הליגה. "תביט היטב בכל מקום משמעותי בו הוא הועסק בפרק זמן ממושך- ליברפול וסלטיק במיוחד- הוא לא מנג'ר של אנשים, בכל מועדון הוא הותיר אדמה חרוכה, ואת נקודת התורפה הזאת ההנהלה שלנו הייתה חייבת לזהות בשלב מוקדם יותר של העונה ולהגיב בהתאם", שיתפו בזעם האוהדים בשעתיים שלפני המשחק. מבחינתם, הפרידה מהמנג'ר הצפון-אירי המנוסה, שנחשב ליקיר העיר לאחר שהנחית את הגביע הראשון במועדון אי פעם לפני שנתיים בערב אמוציונלי בוומבלי, הייתה חייבת להתבצע מוקדם הרבה יותר.
אך לצד ההאשמות (היחסית שגרתיות) של האוהדים הזועמים, עצם העובדה ששמה של הנהלת המועדון שורבבה לדיון, התפרשה כמפתיעה, לנוכח מערכת היחסים יוצאת הדופן שהתקיימה בינה ובין אוהדי הקבוצה והייתה חריגה למדי בנוף הקיים במולדת הכדורגל כבר שנים רבות. לא חסרות דוגמאות ליחסים עכורים ומלאי טינה בין אוהדי מועדונים שונים לבין קברניטי קבוצותיהם ופיאסקו ה-'סופרליג' רק העצים את הניתוק הקיים באופן גורף, אך עצם ההאשמות של אוהדי השועלים למדיניות ולתהליכים שהנהלת לסטר הובילה הצטיירה בהפתעה מוחלטת. במשאלים רבים בשנים האחרונות במגוון כלי תקשורת מקומיים, הנהלת לסטר נתפסה כפופולרית למדי (ובפער רב) בהשוואה ליתר הנהלות מועדוני הליגה והיחסים בינה ובין האוהדים התרחבו להרבה מעב לגבולות המשחק עצמו. לאורך השנים השתרשה אהדה ויחסי גומלין עמוקים עתירי כבוד בין שני הצדדים כשתושבי העיר היו מלאי תודה למאמצי ההנהלה לפתח את היחסים גם מעבר לתחום הכדורגל עצמו ובאו לידי ביטוי גם בפעילויות מגוונות למען הקהילה בעלי משמעות אמיתית ותרומות כספים שסייעו בין היתר לשיפוץ בתי החולים המקומיים.
ההאשמה העיקרית של אוהדי לסטר כלפי רודג'רס והנהלת הקבוצה באו לידי ביטוי באופן קולני, אך גם משחקני הקבוצה לא נחסכה ביקורת פומבית עתירת דציבלים. בגיל 36 הרצון להישען על שירותיו של אגדת המועדון, ג'יימי וארדי, נתפס כבלתי מציאותי והציפייה הייתה לראות את מנהיג הקישור של הקבוצה, ג'יימס מאדיסון, לוקח על עצמו אחריות רבה יותר במרבית שלבי העונה ומציג עקביות אמיתית המצופה משחקן שנמנה על סגל הנבחרת הלאומית המונדיאל האחרון בקטאר. האופן שבו לסטר סיטי פתחה את העונה האחרונה הייתה מביכה והקבוצה ניצחה פעם אחת בלבד בעשרת משחקיה הראשונים, אולם עדיין הקבוצה יצאה לפגרת המונדיאל בפער של ארבע נקודות מעל הקו האדום, כשהתקווה העיקרית הייתה שלאחר הפסקת הגביע העולמי ולצד חיזוקים נוספים בחלון ההעברות של ינואר, השועלים יוכלו לצאת לדרך חדשה ולהפוך את החלק השני של העונה למוצלח יותר באופן משמעותי. אולם ההיפך הוא שקרה בפועל כשלאחר חידוש הליגה בסוף דצמבר, לסטר גירדה רק ארבע ניצחונות ליגה בלבד בכל יתרת העונה וחוסר הנוחות כלפי רודג'רס הלך והתחזק. כרזות בולטות ביציעי אוהדי הקבוצה עם הכיתוב "Rodgers out!"החלו לצוץ באופן תדיר וההחלטה לפטרו התפרשה כמעט מדי ומאוחר מדי לאור הורטיגו המקצועי האדיר שאליו לסטר נסחפה.
עדות נוספת למצבה העגום של לסטר סיטי ניתן בכך שכאשר הנהלת המועדון פנתה לשני מועמדים עיקריים למטרת איוש תפקיד המנג'ר הבא- גרהאם פוטר האנגלי וג'סי מארש האמריקאי- השניים סירבו בעדינות. גם פוטר וגם מארש פוטרו מקבוצותיהם השונות בפרק זמן סמוך לפיטורי רודג'רס, אולם חשו שהתזמון בעייתי עבורם. משרות מנג'ר בפרמייר ליג אינן צצות באופן קבוע ונחשבות לאטרקטיביות במיוחד, אך עצם העובדה שגם פוטר וגם מארש דחו את הפניה בנימוס היוותה ראיה נוספת לאתגר הכרוך באימון הקבוצה ולתחושה הכללית שללקיחת התפקיד ישנם חסרונות רבים לנוכח המציאות המקצועית השוררת במועדון.
לירידת ליגה תמיד ישנן השלכות פיננסיות ומקצועיות רבות, הרבה מעבר לגבולות כר הדשא, אך המציאות עמה לסטר סיטי עתידה להתמודד כעת היא שונה. כבר ראינו בעבר מועדוני פרמייר ליג ותיקים, כגון וויגאן וסנדרלנד, קורסים באופן טוטאלי וחוווים ירידת ליגה שניה ברציפות, ישירות למרתפי הליגה השלישית, אולם עתידה של לסטר אינו צפוי להיות זהה. היא אמנם צפוייה לאבד נכסים בעלי חשיבות מכרעת כמו מאדיסון והארווי בארנס, אך התשתית ואקדמיית המועדון מהווים סיבות מעודדות לכך שעתידה של הקבוצה לא אמור להיות שחזור של קבוצות שונות שפינטזו על קאמבק הירואי בחזרה לבמה המרכזית כשבפועל המשיכו לדשדש במאבקי פירמידת הפוטבול ליג. הצ'מפיונשיפ נחשבת לליגה תובענית ואכזרית, אולם ללסטר יש את המסורת והכלים להתמודד בהצלחה עם אתגרי ליגת המשנה. קבלת ההחלטות של ראשי המועדון בקיץ הקרוב היא קריטית ככלי לחזרה מיידית לפרמייר ליג ולמרות הכאב הגדול המלווה ירידת ליגה, השלמה עם המציאות ובניה הדרגתית ונבונה קדימה תסייע לשועלים לשוב לקדמת הבמה בהקדם האפשרי.
