20 ביוני 2015. כשנבחרת סרביה עד גיל 20 עלתה על הדשא למשחק גמר המונדיאליטו באוקלנד שבניו זילנד, השעה בבלגרד הייתה 7:00 בבוקר. "ברוכים הבאים לתוכנית הבוקר הטובה ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה הסרבית", פתח המגיש את המשדר. הסרבים הצעירים פגשו את ברזיל האימתנית. סטנישה מאנדיץ' כבש ראשון בדקה ה-70, אבל אחרי שלוש דקות אנדראס פריירה, כיום שחקן פולהאם, איזן והמשחק הלך להארכה. שתי דקות לפני הפנדלים, הסרבים יצאו למתפרצת. נמניה מקסימוביץ' מצא את עצמו לבד מול השוער ונעץ כדור שטוח ברשת. סרביה נכנסה לטירוף.
אלפים יצאו לרחובות, שרו, רקדו וקפצו למזרקות. הם חגגו את מה שהוגדר על ידם כיום הגדול בהיסטוריה של הכדורגל הסרבי. כשהנבחרת חזרה הביתה, 50,000 איש חגגו איתה בכיכר המרכזית בבלגרד. "זה לא היה רק ניצחון לצעירים, אלא נתפס כאור בקצה המנהרה עבור הכדורגל הסרבי", כתב העיתונאי סשה איברולי. הסרבים ראו ביום הזה כיום העצמאות של הכדורגל שלהם. מה שקרה אחר כך, הוא שיעור עבור כל שחקן צעיר ומה שבשאיפה יקרה גם לחבורה המופלאה של אופיר חיים. יש המון קווי דמיון בין סרביה 2015 לישראל 2023 ומסקנה אחת ברורה: הצעירים שלנו צריכים למנף את ההצלחה ולצאת החוצה.
לעומת מדינות כדורגל עם מסורת של הצלחות, המונדיאליטו הוא הכל עבור מדינות שרק חולמות על להיות חלק מאירוע גדול באמת. לפני אותו טורניר, וליקו פאונוביץ' אסף את הנבחרת ואנשי הצוות והקרין קטעי וידאו מהזכייה של נבחרת יוגוסלביה באליפות העולם לנוער ב-1987. הוא עצמו היה אז בן 10. השחקנים שלו גדלו על סיפורי האגדה של שחקנים כמו זבונימיר בובאן, פרדראג מיאטוביץ', דאבור שוקר ורוברט פרוסינצ'קי. "זה מה שאנחנו הולכים להשיג", הוא אמר להם. אנחנו הולכים להיות אלופי עולם". הם האמינו לו והלכו אחריו בעיניים עצומות.
שנה קודם לכן, פאונוביץ' הוביל את אותה נבחרת לחצי גמר היורו, שם היא נכנעה בפנדלים לפורטוגל. במשך כל הטורניר, הוא המשיך לשדר אמונה: "אני מאמין שאנחנו יכולים לשלוח מסר בטורניר הזה. מסר של אחדות ותשוקה, של לשחק עם הלב". נשמע לכם מוכר? סרביה פתחה את הטורניר בהפסד לאורוגוואי, אבל סיימה את שלב הבתים במקום הראשון בזכות ניצחונות על מאלי ומקסיקו. שם החלה הדרמה. שער ניצחון בדקה ה-118 בשמינית הגמר מול הונגריה, ניצחון בפנדלים על ארצות הברית ברבע הגמר ושוב ניצחון בהארכה על מאלי בחצי הגמר. לפני ברזיל, פאונוביץ' אמר לשחקנים: "אלוהים נותן את המשימות הכי קשות לתלמידים הכי טובים שלו. אנחנו מוכנים למשימה". אתם כבר יודעים איך זה הסתיים.
זו הייתה נבחרת מוכשרת מאוד עם כוכב ענק בדמות סרגיי מילינקוביץ'-סאביץ', אבל מעניין לשים לב מה קרה אחר כך. ערב הטורניר, בסגל היו ארבעה שחקנים ששיחקו מחוץ לסרביה. אחד מהם הוא מילוש וליקוביץ' שבכלל נולד וגדל בשוויץ והצטרף למחלקת הנוער של טוטנהאם בגיל 16. מילינקוביץ'-סאביץ' נרכש על ידי גנק הבלגית אחרי היורו ונמניה מקסימוביץ' הצטרף לאסטנה כמה חודשים לפני הטורניר בניו זילנד. אחרי הזכייה, פאונוביץ' הפציר בשחקניו לצאת החוצה ולכבוש את הבמות הגדולות. וזה בדיוק מה שקרה.
שימו לב למפץ הגדול: השוער פרדראג ראיקוביץ' נרכש על ידי מכבי תל אביב (זוכרים את קלישאת "הטוב בעולם לגילו?"), מילאן גאיץ' עבר לבורדו, נמניה אנטונוב לגראסהופרס, סשה זדיילאר לאולימפיאקוס, סרג'אן באביץ' לריאל סוסיאדד, איבן שאפוניץ' מצא את עצמו במהרה בבנפיקה שלשם הגיע גם אנדריה ז'יבקוביץ', מיאט גצ'ינוביץ' נרכש על ידי פרנקפורט, מרקו גרואיץ' הוחתם על ידי ליברפול ומילינקוביץ'-סאביץ' עצמו נקנה על ידי לאציו. כל זה בפרק זמן של כמה חודשים מאז האליפות.
מונדיאליטו 2023: המסע של נבחרת הנוער
בדרך לסיום המונדיאליטו: לאן הולכים מכאן?
חלוץ אורוגוואי: "ישראל היא הפתעת הטורניר, נבחרת קשוחה"
לוחמים נחושים בתכלת: הכירו את נבחרת אורוגוואי שמחכה לישראל בחצי הגמר
נבחרת סרביה הבוגרת עלתה מאז פעמיים למונדיאל. בקטאר היו בסגל שבעה נציגים מאותה נבחרת קסומה של פאונוביץ'. אמנם חלק גדול מהשחקנים של אותו מפץ גדול לא שרדו לאורך זמן בטופ האירופי, אבל השורה התחתונה לא השתנתה: הכדורגל הסרבי נולד מחדש ביוני 2015. "אסור לנו לעצור עכשיו. אנחנו צריכים להמשיך לעבוד כדי לשחזר את ההישג הזה בבמות גדולות יותר", אמר פאונוביץ' אחרי הגמר. "אני משוכנע שהשחקנים מהדור הזה ימלאו תפקיד מרכזי בנבחרת הבוגרת ובמועדונים אירופיים גדולים ב-10 השנים הבאות. זה הזמן שלהם לגדול, לשכוח ולהסתכל קדימה".
זה לא משנה אם הנבחרת שלנו תהיה אלופת עולם או תסיים במקום הרביעי, ישראל צריכה להסתכל על הטורניר הזה כעל יום ההולדת של הכדורגל שלנו. אופיר חיים והשחקנים שלו ריתקו מדינה למסך ושמו סוף לכל הסטיגמות המעצבנות על השחקן הישראלי שלא מגיע לכלום. עכשיו, זה הזמן להפנים את המסר שהעביר אז פאונוביץ' לשחקניו. עכשיו זה הזמן למנף את ההצלחה. קיץ 2023 צריך להיות המפץ הגדול של הכדורגלן הישראלי הצעיר החוצה.
חשוב להבין כמה דברים: ראשית, המונדיאליטו הוא גן עדן עבור שחקנים אלמוניים. שנית, ואת זה אבי לוזון הבין כבר מזמן, הרבה יותר קל למכור שחקן בגיל 19-20 מאשר שחקן בן 23 ומעלה. מועדונים אירופיים בעלי יכולת לשלם רוצים להמשיך לפתח את הטאלנט. בגיל צעיר, הוא שווה עבורם יותר. אם נתקעת יותר מדי זמן בליגה לא נחשבת בעיניי הסקאוטים האירופיים, כמו הליגה הישראלית, דבר איתנו כשאתה חופשי. שלישית, כל עוד דברים כאן לא ישתנו מבחינת מבנה הליגות, אין בכלל מה לדבר על שינוי.
אי אפשר לצעוק סיסמאות כמו "תנו לילדים לשחק", ובמקביל להגדיל את מכסת הזרים ולאפשר מתאזרחים בלי סוף. זה לא עובד ככה. בסוף היום תמיד יישארו מועדוני הביניים שיכולים לשתף מתוך מדיניות מקצועית וכלכלית ויישארו המועדונים הגדולים שיעדיפו לקבל שחקן מוכן יותר. בתהליך הבישול האיטי הכולל השאלות ודקות ארוכות על הספסל, הבאז סביב ההישג יתקרר. לפיכך, במתכונת הנוכחית הדבר הכי הנכון עבור הכדורגל הישראלי הוא שמי שמתאים, ייצא מכאן כמה שיותר מהר ויתפתח בחוץ. מי שלא יתאקלם ויחזור, יתקבל בזרועות פתוחות.
ליגה של כסף גדול, משכורות גבוהות לכוכבים והרבה זרים זה בסדר, כל עוד הכישרונות שלנו מוצאים את המקום שלהם או יוצאים החוצה וחוזרים כשהם סיימו את המסע שלהם בחוץ. החזקים יחזרו מאוחר כשחקנים ותיקים, הרוב אולי יחזרו יותר מוקדם. בלתי אפשרי לחזות בגיל כזה מסלול של שחקן, וגם בלתי אפשרי לכפות על מועדון כזה או אחר דקות לשחקן צעיר, אבל אי אפשר לשבת ולדגור על השחקנים האלה בלי לתת להם שום הזדמנות לממש את עצמם ובמקביל, לחכות שמשהו יקרה מתישהו. שמתישהו נעלה לאנשהו. אז בואו נחדד את הסיסמא: "תנו להם לשחק או תנו להם לצאת".
הדיון האם מדובר בהישג הגדול ביותר של הכדורגל הישראלי אי פעם לא ממש רלוונטי, לפחות לא עכשיו. כן, יהיו תמונות יפות בקרוב מאוד. קבלת פנים מרגשת, אולי חגיגות ספונטניות כמו בבלגרד או אפילו משהו מאורגן. למה לא בעצם? במקום כל הדיבורים על אלימות ואבוקות ובתי דין, נוכל לקבל תמונת ניצחון חד משמעית שתבליט לשם שינוי את מה שטוב (ויש הרבה טוב) בכדורגל הישראלי.
קיץ 2023 כבר נכנס להיסטוריה ולא יישכח, אבל המבחן האמיתי יהיה בעוד כמה שנים: האם נצליח להוציא יותר שחקנים יותר מוקדם? האם יהיה כאן איזשהו שינוי מבני שיעזור לצעירים לא ליפול בין הכיסאות? האם נפסיק לדבר בסיסמאות ונתחיל לעשות? האם נבין שזה הרגע למנף ולא להשאיר את הסטטוס קוו הקיים ולהמשיך לחכות? וכן, האם נצליח בעזרת כמה מהשחקנים הללו להעפיל לטורניר גדול גם ברמת הנבחרת הבוגרת? איך אמר פאונוביץ'? "אסור לעצור עכשיו". זה יהיה פשע לעצור עכשיו. גם את השחקנים.
