1. "אם יש לך טיפת היסוס, אני הולך למקום אחר"
"בתחילת הקיץ, אחרי שקיבל את ההצעה ממכבי תל אביב ולפני שהגיע להחלטה, נקט ווייד בולדווין בפעולה די יוצאת דופן והתקשר ללורנזו בראון. בין השניים לא הייתה מערכת יחסים כלשהי לפני כן, והגארד המבוקש סיפר לו על הפנייה מהצהובים. 'אני רוצה לדעת מה אתה חושב על השילוב בינינו', הייתה רוח דבריו. 'אם יש לך טיפת היסוס, ואתה לא בטוח לגבי העניין, אני יורד מזה עכשיו והולך על אופציה אחרת'.
"עבור בראון זה היה בוודאי שינוי מרענן, לאור המתקפות הפומביות שספג באותם ימים מצד השחקנים שבקרוב ממש יזכו איתו ועם נבחרת ספרד באליפות אירופה. את תשובתו אין צורך לפרט, משום שהמציאות ממחישה אותה טוב מכל: כעבור יומיים חתם חברו החדש על חוזה והפך באופן רשמי לשחקן מכבי תל אביב. ביד אליהו נולד הצמד בי אנד בי, בראון את בולדווין, והוא זה שיעצב, יותר מכל פיסה אחרת בפאזל, לאן מועדות פניה של הקבוצה בעונת 2022/23".
הסיפור הזה הובא כאן בוואלה! ספורט ב-4 באוקטובר אשתקד, ערב משחקה הראשון של מכבי תל אביב. "אנחנו שחקנים דומים, וגם שונים לחלוטין, וזה היתרון המרכזי שלנו. היריבות לא יודעות איך לשמור עלינו", ניתח בראון בשלב מאוחר הרבה יותר, כשהשילוב בין השניים הגיע לשיאו ואיים להפוך לקטלני ביותר באירופה.
אתמול (שלישי), כשהפועל תל אביב השלימה ריצה הרואית של 0:17 והפכה כמעט-תבוסה לכמעט-אליפות, הפרצופים ביציעי היכל מנורה מבטחים לא היו לבנים כסיד; הם היו חיוורים ולבנים הרבה יותר. בראון כבר החל לסחוב על הגב את סימני השאלה סביב ההיעלמות שלו בסדרת היורוליג מול מונאקו ובסדרת הגמר בישראל; בולדווין היה בעיצומו של אחד ממשחקיו החלשים העונה. הוא הגיע לדקה ורבע האחרונות עם הנטל של חמש החטאות רצופות מהשדה ברבע האחרון, אבל את השלשה החשובה השחיל. הוא עמד על 2 מ-7 מהעונשין בזריקות הראשונות שלו, ועל 5 מ-5 בזריקות האחרונות.
ברגע שבו האדומים עלו ליתרון 83:85 ואפילו החזיקו בכדור, הצמד בי אנד בי לא היה צריך לדבר, לתאם או אפילו להחליף מבט. שניהם הבינו שבשביל הרגע הזה החתימו אותם בלא מעט כסף, היללו אותם, נתנו להם את כל החופש שרק היו יכולים לחלום עליו – וגם דאגו להשאיר אותם לעתיד. הם השתלטו על המשחק וקלעו את 11 הנקודות האחרונות של הצהובים.
אלה היו 11 נקודות ששוות צלחת. או בעצם, רק רבע צלחת. כי את משחק העונה (כן, חברינו מהכדורגל, זה משחק העונה. משחק שבאמת חורץ את גורלה של העונה כולה) הם סיימו עם 44 נקודות, 15 אסיסטים ושלושה איבודים.
זה הקסם של משחק הכדורסל, וזו גם האכזריות שבו. בסוף, את ההבדל בין שני סיפורים הפוכים לחלוטין עשתה קליעה אחת של בולדווין מול החטאה אחת של תומר גינת. דווקא הוא.
2. המטען ההיסטורי שנסחב על הגב
הצורה שבה התפתחה העונה הזאת, והדרך שבה התקדמה, התהפכה והסתעפה סדרת הגמר, השכיחה את הקלישאה שלפיה "לזכות באליפות במכבי זה יותר לסמן וי" (על פי גיא פניני בחגיגות אשתקד עם הפועל חולון). התפרצות השמחה בסיום הייתה כנה ואמיתית, והחגיגות חשפו את החיבור בין השחקנים בחדר ההלבשה, שעליו עודד קטש סיפר בגאווה לאורך הדרך. האשראי, מקלחת הקרח והמחמאות שקיבל המאמן מחניכיו הסגירו במידה רבה גם את סוד הקסם שלו. למרות התבוסה ההיסטורית בתחילת השבוע והקריסה בדקות הסיום של המשחק האחרון, מכבי שיחקה השנה כדורסל שהיה שווה לפחות תואר אחד.
אם מנכים את הכיעור מסביב (עוד מעט נגיע אליו, חכו עם ההקצפות), ליגת העל 2023 הייתה מוצר שאפשר להתגאות בו – עם שלוש קבוצות-על, שברגע נתון כל אחת מהן הייתה יכולה להיות האלופה. הפועל ירושלים בנתה יחידה צבאית שעמדה כפסע מתואר אירופי, ויצאה עם זכייה בגביע המדינה; מכבי תל אביב העמידה קבוצה חזקה ואיכותית, שעם שיופים נכונים ולא רבים תוכל לחזור בקרוב למחוזות שהיא כל כך מתגעגעת אליהם; והפועל תל אביב ליכדה את אחד הסגלים המרשימים בתולדותיה וניפצה תקרות זכוכית בזו אחר זו, אבל את הזגוגית האחרונה לא הצליחה לחדור.
גינת היה סיפור הסינדרלה הקלאסי, ולכן הדמעות שפרצו ממנו בסיום היו כל כך נוגעות ללב. וכששחקנים כמו ג'ורדן מקריי וג'יילן הורד, שהגיעו לכאן לפני רגע, ובעוד רגע עלולים כבר להיות במקום אחר, ממררים בבכי על המגרש – זה ממחיש איזה מטען היסטורי סחבה הקבוצה הזאת בדרך למעמד השיא, וכמה כואבת ההחמצה.
3. לכדורסל הישראלי דרושה מנהיגות אמיצה. יש כזו?
בטקס הזכייה דיבר בולדווין על שושלת שמתפתחת במכבי תל אביב, והפטיר "עכשיו אני חייב לנוח". את המנוחה הזו הרוויחו הוא, חבריו ויריביו ביושר. העונה הבאה תיפתח בעוד 115 ימים, אבל לאנשים שמובילים את הכדורסל בישראל אין אפילו דקה אחת לשבת ולהירגע. המחזות מהשבוע האחרון, שבאופן לא מפתיע נראו, נשמעו והורגשו גם אתמול, הולכים ומחריפים – והפלייאוף כולו התנהל באווירת חוסר שליטה וחוסר רצון לשלוט. את החיה המופרעת הזאת חייבים לעצור עכשיו, אחרת 2023/24 תהפוך לסיוט גדול בהרבה.
רק ענישה פרסונלית, שתקיא מהיציעים את החוליגנים שדואגים להלהיט ולתדלק את התבערה, תוכל להביא פתרונות. וכעת, כשאין אירועים דחופים – אין לקברניטים את הלוקסוס להשאיר הכל מאחור ולהסתפק בעונשי רדיוס ובניפוח הקופה מקנסות. עליהם לעבור באדיקות אחרי צילומי האבטחה מהמשחקים האחרונים, ולהגיע לכל אחד מהאנשים האלימים (לא, לא אוהדים) שהשליכו חפצים למגרש, ביצעו תנועות חניקה, קראו קריאות שואה ו/או מוות ו/או אונס ו/או גזענות, איימו על שלום אנשי הקבוצות והיושבים מסביב והטילו את אימתם – ולהעניש אותם בחומרה מרתיעה, שתגרום להם להצטער ולהתחרט. האוהדים ברשתות החברתיות מנהלים ויכוחים מתישים מה יותר גרוע, מי עושה יותר, והאם יש סימטריה. אבל זה לא באמת משנה, כל עוד הפורעים יישבו בבית ולא ביציע, ייחשפו לתביעות אזרחיות ואולי (הלוואי) לדין פלילי.
ומה אז? אם מישהו חשב שעל משטרת ישראל אפשר לבנות, מספיק לצפות בסרטון גרירתו של האוהד במדרגות ההיכל מאמש כדי להבין שממנה לא תבוא הישועה (תיראו מופתעים). גם בתי המשפט לא יטילו עונשים מרתיעים, עד שחלילה יהיה כאן יואב גליצנשטיין חדש. לכן, הכדור מונח בפתחן של הקבוצות. הן חייבות להפסיק לחנך את היריבות ולחפש כל הזמן איך הצד השני אשם; אין להן ברירה אלא לנער מעליהן את הפחד שלעיתים יש להנהלות מארגוני האולטראס למיניהם – ולגרום למחוללי הנזק לשלם ביוקר. מי שיידע את זהותם של המתפרעים ולא יפעל נגדם, לא יוכל עוד להתנער מאחריות.
עכשיו הזמן לטפל במצב החירום בכדורסל הישראלי. דמיינו לעצמכם איזו סדרת גמר אגדית זו הייתה, אם רק הכדורסל לבדו היה משחק בה תפקיד. אז כן, גם בעונה הבאה יהיו דרבים, וצריך להיערך אליהם מראש. את שלוש השורות הראשונות שמאחורי הספסלים צריך לרוקן מיושביהן, כי השחקנים ובעלי התפקידים ראויים לתחושת ביטחון כשהם עולים למגרש. בשאלות הרות הגורל (כן קהל חוץ או לא, כן רשת או לא) יש לעסוק כעת, כשהדופק יורד, הרוחות נרגעות ואפשר לקבל החלטות ענייניות.
אם בכלל יש מי שיקבל החלטות ענייניות.
