"ביקשתי מאלוהים 'קח אותי אליך, לא רוצה להיות מוגבל'"

"ב-2010 עברתי אירוע לב, פינו אותי לאיכילוב לצינתור. בזמן הצינתור חשתי כמו מכת חשמל שהקפיצה אותי למעלה. מתברר שתוך כדי הצינתור קריש דם נכנס למוח. לא יכולתי לקום, לא ראיתי בעין אחת, לא יכולתי להזיז יד ורגל. בלילה, עם כרית על הראש ושמיכה ועם דמעות, ביקשתי מאלוהים 'קח אותי אליך, אני לא רוצה להיות מוגבל. אם יהיה נס משמיים, אני עובד אותך עד סוף ימיי ".

הנס האלוהי אכן קרה?

"התחלתי לרדת לבד מהמיטה על רגל אחת למקלחת, עשיתי מאמצים גדולים לצאת מהטראומה. אכן, הנס התרחש, בתוך שבוע חזרתי הבייתה במקום להתפנות לבית לוינשטיין . מדי פעם יורדת לי דמעה מהעין שמזכירה לי את מה שעברתי".

יעקב סגל, המוכר יותר בשם קובי, נולד ב-7 בדצמבר 1961 בבית החולים דג'אני ביפו. "אני הבכור ויש לי שתי אחיות. יש לי שני ילדים ושלושה נכדים. היום אני לא עובד ומטפל באבא שלי זאב מהבוקר עד הצהריים, ואז מחליפות אותי אחיותיי. יש לי תעודת סוכן שחקנים, אני חייב להתפרנס ובקרוב אחזור לעסוק בזה. ביסודי למדתי בבית הספר גורדון על גבול בת ים- יפו יחד עם אלי שכטר, רמי ארמה ורפי שמואל. בתיכון למדתי בחשמונאים בת ים. אגב, למדתי שנה אחת באוניברסיטה תולדות עם ישראל, אבל זה התנגש בשאיפות שלי להיות כדורגלן מקצועני, אז הפסקתי".

אביו של סגל, זאב "בבה" סגל, נולד באוקראינה ב-1937. "מיד בסיום מלחמת העולם המשפחה ברחה מגטו ברשד ליד אומן ולאחר מסע נדודים הגיעו לבארי ומשם לארץ ישראל – סבא וסבתא, אבא ושלוש אחיות ושני ילדים יתומים שהציל. הבריטים גירשו את המשפחה לקפריסין, ועם קום המדינה עלו למדינת ישראל לחיפה. הם הועברו ליפו, לבית ממנו נמלטו התושבים המקומיים. בהמשך עברה המשפחה לבת ים".

אבא זאב היה כדורגלן מוכר בהפועל תל אביב של שנות החמישים והשישים.

אבא שיחק בהפועל תל אביב בנוער עם גדעון טיש ואיצ'ה מנחם. בשנת 1957 הוא היה בקבוצה שזכתה באליפות המדינה תחת המאמן איבן יזבנצ'יק . ב-1961 אבא היה בהרכב בגמר הגביע בו ניצחה הפועל תל אביב את הפועל פתח תקווה 1:2.

איך מתחיל אצלך הכדורגל בילדות?

"כילד הייתי יותר מחובר למוסיקה, למדתי לנגן על מנדולינה והייתי בקונסרבטוריום של בת ים, למדתי גם גיטרה. כדורגל שיחקנו מתחת לבניין, הייתי שובר בבעיטות תריסים לשכנים, אמא הייתה צריכה לשלם".

בגיל 11 אתה מצטרף לקבוצת הילדים באדום עם אחד, משה סיני.

"קבוצה עם סיני ויגאל קרן, אני הייתי הבלם תמיד ואת הדרך לאימונים כבר אחרי בית הספר עשיתי ברגל למגרש ביפו. לא הייתי מהטובים בקבוצה, אז גם הייתי נמוך יחסית ורק בגיל 16 גבהתי משמעותית והתחלתי להצטיין בהגנה".

אבא מגרש אותך מהקבוצה.

"אבא ראה שהכדורגל בא על חשבון הלימודים, לא היו לי ציונים טובים. הוא לא הרשה לי לשחק כדורגל עד שהציונים אצל המורים עלו".

איך היכולת שלך משתפרת?

"אבא היה לוקח אותי לחוף היה בבת ים, לרוץ ולקפוץ במים, ועל גבעות החול, ג'מי טורק היה מצטרף, למדתי ממנו איך להחזיר כדור במספרת ואיך לקפוץ גבוה ונכון לכדור. טורק הוא עד היום בן משפחה שלנו".

ואז אתה מוזמן לנבחרת הנוער.

"אומר את האמת, אני תמיד חושב שאני לא מספיק טוב, שיש בתפקיד שלי שחקנים מוכשרים וטובים יותר. הייתי בנבחרת הנוער של אמציה לבקוביץ' ושל ג'ק מנסל. חלקתי בתקופה ההיא חדר עם ניר לוין ששיחק בהפועל מרמורק".

"לקראת עונת 1980/81 הגיע להפועל תל אביב דוביד שוויצר, בניתי עליו מקצועית. אבל הייתי על הספסל או לא התלבשתי בכלל. היו בקבוצה קובי זיתוני, אקהויז נחמיאס וזאנה בעמדת הבלמים, היה ברור שיהיה לי קשה לקבל דקות משחק".

קבעת גם שיא מפוקפק – גול עצמי בנגיעה הראשונה שלך בכדור בבלומפילד.

"שיחקנו נגד הפועל ראשון לציון, המגן נמרוד דרייפוס נפצע, ושוויצר הכניס אותי לעמדת המגן השמאלי במקומו . בנגיעה הראשונה שלי בכדור קרוב לקו האמצע, החזרתי כדור לאחור לשוער, ובמקום לתת על הארץ הקפצתי לבז'רנו כדור גבוה שקיפץ על הדשא ומעליו לתוך הרשת. באותו הרגע חשך עולמי. לא מכיר דבר כזה מהעבר. יעקב בוזגלו השווה, נגמר 1:1. בסיום המשחק גילי לנדאו לקח אותי ברכבו הבייתה ועודד אותי, אין שבוע מאז שאנחנו לא מדברים. לא שיחקתי יותר מאז הגול העצמי אצל שוויצר והבנתי אותו. הפועל תל אביב זכתה באותה עונה באליפות, אבל אני עברתי לקבוצה אחרת".

הקבוצה האחרת הייתה מכבי יפו. "הייתי במשך עונה וחצי שם, עם חבורה ענקית של שחקנים כמו אוננה ומוצי לאון.

הייתה תקרית צעקות עם לאון בנתניה.

"שיחקנו בקופסה, הייתי בלם לצדו של מוצי במקומו של משולם זילברשטיין הפצוע, והפסדנו להם 2:1. בסיום המשחק מוצי האשים אותי בקול רם, ממש בצרחות, בגולים שספגנו. השוער הרצל קביליו התערב, ודרש מליאון הגדול לא לצעוק עלי, כי אני לא אשם בשום גול שספג. קביליו הושיב אותי לידו באוטובוס, ואמר לי 'אל תתרגש, מה שהיה כבר היה, לא משנה מה אומרים, אל תדאג קובי, אתה תהיה בלם ושחקן מצטיין' ומיד התחיל לשיר שירים באוטובוס כדי לשנות אווירה".

המעבר הבא היה לבית"ר רמלה. "נפצעתי במכבי יפו בכף הרגל, פרופסור אורושובסקי טען שסיימתי את הקריירה. עברתי לבית"ר רמלה, התאוששתי פלאים, ותחת המאמן שאול אלבוכר קיבלתי ביטחון והצגתי יכולת טובה מאוד. הם רצו שאמשיך אצלם, אבל אני שאפתי לשחק בליגה העליונה ואחרי מאבק לא קל קיבלתי את השחרור".

התחנה הבאה הייתה בני יהודה. "להפתעתי במשך חצי עונה לא התלבשתי כלל אצל גרונדמן. הקבוצה הייתה בתחתית הטבלה, וכשלא התלבשתי רציתי שבני יהודה תפסיד, רציתי מאוד לשחק. באותה עונה, 1983/84, בני יהודה ירדה ליגה".

הוא התכוון לפרוש מכדורגל. "אבא שלי היה עם משלחת טכנית של קואופרטיב אגד בגרמניה, הודעתי לו שאני פורש. אבא עצר אותי ודרש שאמשיך. לבני יהודה מונה ליאון קונסטנטינובסקי ולעמדת הבלם הגיע ירון אדיב, שדרש מהמאמן להשאיר אותי בקבוצה וכך היה. בזכותו של אדיב פרצתי קדימה ביכולת המקצועית ובהתלהבות, עפתי על המגרש רזה וקל רגליים. עלינו חזרה לליגה העליונה מהמקום הראשון בארצית. לא אשכח את הגול החשוב שלי בימק"א נגד הפועל ירושלים בנגיחה בדקה האחרונה, 0:1".

הייתה גם אמירה של אהוד בן טובים שהוא לא שוכח. "בשבילי בן טובים הוא אליל, וכדורגלן מהגדולים ביותר איתם שיחקתי. הוא עודד אותי ובעצמו היה איש צנוע. בן טובים אמר לי 'אתה יותר טוב מיורם אורנשטיין' וזאת מחמאה בלתי רגילה לזכות בה ממלך השכונה".

המאמן הבא בבני יהודה היה יצחק שניאור. "עונת 1985/86 עם שניאור, שאהב מאוד לקדם שחקנים צעירים. הוא ממש לקח אותי תחת חסותו, דאג לטפל בפציעות שלי, הפנה אותי לרופאים, לקח אותי לבריכת גורדון. אני יכול להבהיר כאן כי שניאור הפך אותי לשחקן, לימד אותי דברים בכדורגל שלא כל מאמן יודע, היה לו את הניסיון הגדול ביותר כשחקן וכמאמן. אהבתי אותו, כל דקה עם שניאור גרמה לי אושר. בעונה הראשונה סיימנו במקום החמישי ובעונת 86/87 במקום השני אחרי האלופה בית"ר ירושלים, עם הפסד ליגה בודד".

שניאור עוזב להפועל תל אביב, הוא מבקש ממך להצטרף אליו.

"שניאור ביקש שאגיע איתו להפועל תל אביב, שם נפרוץ יחד קדימה, הציעו לי חוזה לשלוש שנים. חששתי להגיע לבלומפילד כי היו להם שני בלמי ענק, יאנקה אקהויז גדול הדור ויוסי זאנה המצוין. שניאור הבהיר שהכול יהיה בסדר, שלא אשב אצלו על הספסל. הוא מצא פיתרון מקצועי, כשהציב את זאנה כבלם אחורי, אותי כקדמי ואת יאנקה הפך לקשר אחורי נפלא. יצאתי למחנה האימונים בגרמניה לבד ללא שחרור מבני יהודה והתאמנתי עם הפועל תל אביב".

לבסוף הוא קיבל את השחרור. "אבא הלך לפגישה עם יו"ר המועדון גד סולמי, ללא פרקליט או סוכן. תמורת סט של טרייניגים קיבלתי את השחרור מבני יהודה".

הפועל תל אביב הייתה אז ללא משה סיני שנדד לבלגיה. "היה לא פשוט, הובסנו על ידי מכבי חיפה 5:1 בבלומפילד, אבל מכאן המאמן ייצב את הקבוצה ויצאנו למאבק על האליפות נגד מכבי נתניה. המצב הכספי במועדון היה קשה, שחקנים לא קיבלו שכר, אבל השיחות השקטות של שניאור עם השחקנים הביאו לזכייה בתואר אליפות. מלך השערים שלנו היה מיקי בן שטרית עם 13 כיבושים, לסיני ששב מבלגיה היו 8 גולים, אני הסתפקתי בגול אחד באליפות".

פרסום ראשון כאן – סיפור קזינו בגרמניה.

"הפועל תל אביב קיימה מחנה אימונים בגרמניה בבאד קרויצבך, מקום עם מעינות מים חמים. ערכנו בכל יום שלושה אימונים קשים. בלילה הזמנו מונית, המנהל גדי תבור, המקורב קובי סידי, אלי כהן, יהודה עמר ואני ונסענו לקזינו המפורסם בוויסבאדן, שם בילינו עד 3:00 לפנות בוקר. לילה אחד חזרנו, אבל לא מצאנו את המפתחות לחדרים. בשקט, מאחורי המלון המתין לנו שניאור, הוא החזיר לנו את המפתחות לחדרים, והבטיח שניענש בחומרה, אבל בהמשך הוא לא עשה עם זה שום דבר. האימונים שלנו היו מעולים, זה מעולם לא פורסם".

בוא נדבר קצת על סיני.

"סיני היה כוכב על, שחקן ומנהיג עם עוצמה אדירה. היה מתאמן שעות מול חומה ומסובב כדורים לחיבורים מימין ומשמאל, בלי ועם שוער, חוכמת משחק שלא ראיתי ברמה כזאת. אין לי ספק שסיני הוא הקשר הגדול מכולם".

סיפור מעונת האליפות ששייך לסיני ולך.

"בכול יציאה מחדר ההלבשה לאימונים יצאנו סיני ואני עם כוס תה ביד, כוס שזרקנו וניפצנו אל יציעי הפועל 4/5 , היו המון כוסות כאלה".

בסוף עונת 1987/88 הוא עמד בפני דאבל, אבל אז הגיע ההפסד בגמר הגביע למכבי תל אביב.

"אני לא רציתי לעלות לשחק בגמר הגביע בדרבי, היה כלפיי חוב של יותר מ-60 אלף דולר . יו"ר המועדון חיים צימר הזמין אותי לשיחה, באתי לבד. צימר נתן לי מכתב ביד כי את מענק גביע המדינה אקבל בכל מקרה, ניצחון או הפסד. עליתי והפסדנו".

הוא לא שוכח גם מקרה מפורסם מהדרבי הזה. "מכבי ת"א הובילה 1:2, המגן שלהם שאול כהן נפצע ושהה מחוץ למגרש מאחורי השער, ממתין לאישור להיכנס, מסתתר מאחורי הקורה. קיבלתי כדור ובעטתי מתחת לבטן של השוער מוישה מרכוס לכיוון כניסה לרשת. ואז, בלי שהשופט יעקב שיינר יבחין, שאול כהן נכנס למגרש ללא אישור והרחיק את הכדור. בשידור המשחק בטלוויזיה יורם ארבל לא הבין למה שחקני הפועל תל אביב צועקים במגרש".

שניאור מונה, בצוותא עם יעקב גרונדמן, למאמן הנבחרת בסיום העונה. "הייתי כבר בסגל הרחב הלאומי של מיחיץ' וכולם בירכו אותי במזל טוב, אמרו שניאור יזמין אותי בטוח לנבחרת הלאומית. לא הוזמנתי, ההחלטה הייתה מקצועית, אבל זה פגע בי מאוד. הקשר ביני לבין איציק נותק למשך מספר שנים. לא שאלתי ולא רציתי לדעת מדוע לא זומנתי, הייתי בכושר מצוין. בהמשך ביקרתי ונפגשתי איתו, הוא האיש שהייתי כמו בן עבורו".

מי שמזמן אותך טלפונית הוא יוסלה מירמוביץ'.

"הוזמנתי להגיע בדחיפות למלון הילטון תל אביב, הגעתי בבהילות בשעה 22:00, המתינו לי מירמוביץ' והמאמן האנגלי האגדי בובי רובסון. מירמוביץ' הבהיר כי רובסון ראה אותי משחק, הוא רוצה אותי באנגליה, שם אזכה לחוזה כספי ארוך טווח, כי אני מתאים לאופן משחק ההגנה האנגלי. רובסון הוסיף מספר מילים והבהיר לי כי לדעתו אני אצליח באנגליה. לאחר התייעצות משפחתית כללית שלי הנושא לא יצא אל הפועל. אין ספק הכול בא משמיים".

אחרי האליפות הגיעה עונת הבלהות של הפועל תל אביב, שהסתיימה בירידת ליגה. "צריך לכתוב ספר על הדברים שקרו במועדון ובבית ברנר באותה עונה. לא קיבלנו שכר, היו שביתות, אי הופעה למשחק נגד מכבי חיפה והמון סיפורים מהאימונים, כשכל יום הוא המשך של אי ודאות. סיימנו אחרונים בטבלה וירדנו עם צפרירים חולון והפועל טבריה. עונה של זיכרונות כדורגל רעים".

אתה עובר בהשאלה לבית"ר תל אביב.

"ניסים כהן, עילוי כדורגל שהייתי משווה אותו למראדונה הישראלי ואיתו שיחקתי בבני יהודה, המליץ עלי וממש ביקש מהמאמן יצחק שום להביא אותי. בתוך 24 שעות עברתי לבית"ר תל אביב תמורת חוזה יפה. ארצי בן יעקב היה יו"ר ענק במועדון, יצחק שום מתווה דרך. קבוצה של מהירות התקפית. סיימנו את העונה במקום החמישי. במשחקיה של בית"ר היה קהל מועט, כאילו קייטנה. אם היה אז קהל אוהדים כמו לגדולות, היינו זוכים באליפות".

אתה חוזר להפועל תל אביב, אבל עוזב חזרה לבית"ר תל אביב. "היינו במחנה אימונים בהולנד, בן יעקב לא נתן לנו לזוז החוצה. לילה אחד שיחקתי קלפים עם מספר שחקנים, בשעה 01:00 פתח יניב אברג'יל את הדלת הפנימית ודרש בקול רם שנפסיק את הרעש. העפתי עליו את הכרית, העין שלו התנפחה. בבוקר קרא לנו ארצי, אני הייתי הקפטן, ושאל אותי מה היה. אמרתי שאברג'יל יספר וכל מה שיגיד נכון. הוספתי שרצינו להתפרק מלחץ האימונים, אבל ילד לא צועק על הקפטן, ולא התכוונתי לפגוע ליניב בעין. הנושא נסגר, ועד היום אברג'יל ואני חברים".

הקריירה שלך הסתיימה בדרמה.

"לעמדת המאמן הגיע אברהם מרצ'ינסקי , איש מדהים שקרא לי והודיע כי הוא החליט לוותר עלי, אבל ארצי בן יעקב החליט שאמשיך. מרצ'ינסקי הושיב אותי על הספסל ולא נתן לי לשחק, התפוצצתי מזעם, ולא נכנסתי גם כמחליף. הקבוצה הפסידה ברציפות מספר פעמים, הוא החזיר אותי להרכב ושבנו לנצח ברצף. ואז הגיע המשחק הגדול בקריית אליעזר נגד מכבי חיפה, ההצגה הענקית של אברג'יל נגד הגנת מכבי חיפה. בית"ר תל אביב הובילה 0:3, חיפה צימקה ל-2:3. מרצ'ינסקי ביקש שאכנס כמחליף לעמדת המגן לשמור על חיים רביבו. סירבתי , התפקיד אינו מוכר לי. ואז הוא הכניס אותי לשחק בין הבלמים עם הוראה לשמור על איל ברקוביץ' ולמנוע ממנו להתקרב לרחבה. נכנסתי ללא מגיני עצם, כניסה חזקה בברקוביץ' בלמה אותו, ניצחנו את המשחק".

ואז הגיעה גם הפרישה. "אחרי המשחק אמרתי שאני פורש מכדורגל בגיל 34 וחצי. באספת הקבוצה רשמתי על הלוח 'עוד אחזור, תודה לכם'. בהמשך מרצ'ינסקי פוטר ע"י היו"ר החדש בנצי מורדוב, חזרתי לצוות האימון בבית"ר תל אביב".

בהמשך סגל אימן את כפר שלם. "הבאתי לשם את כרמלו מישיש ושהין דנייב, אבל חילוקי דעות הביאו לכך שעזבתי את התפקיד".