ב־5 במאי 1965, בטוקיו, זכתה נבחרת הנוער של ישראל באליפות אסיה בכדורגל, לאחר שניצחה במשחק הגמר את בורמה בתוצאה 0:5. זה היה ניצחון מתוק במיוחד מפני ששנה קודם לכן הן נפרדו בתיקו של 0:0 בגמר אליפות אסיה, בסייגון. ולפיכך הוכרזו אז שתיהן כאלופות משותפות של היבשת.
בניצחון 0:5 על בורמה שיחקו בהרכב הישראלי הפותח תשעה כדורגלנים שהגיעו אחר כך עד לנבחרת הבוגרת: יוסף סורינוב, ישעיהו שווגר, מיקו בלו, צבי רוזן, שמואל רוזנטל, גיורא שפיגל, משה רומנו, יהודה שהרבני ויצחק אנגלנדר. נזכרתי בהם על רקע השאלה הנשאלת בשבועות האחרונים: כמה משחקני הנבחרות הצעירות המצליחות שלנו יגיעו להרכבה של הנבחרת הלאומית הבוגרת?
זה לא סתם שהנושא כבר נידון, שכן אותן נבחרות צעירות הן העתודה שאמורה לספק את שחקני הדור הבא לישראל. נוכח ההישגים שנרשמו הקיץ – מקום שלישי במונדיאליטו, והשתתפות בחצי גמר אליפות אירופה, הדבר מתבקש מאליו.
ואם לשוב לאותו הרכב שהביס 0:5 את בורמה, הרי שלכל אחד מתשעת השחקנים שנקבתי כאן בשמם, הייתה קריירה ארוכה. משך שנים רבות הם אף נתנו את הטון בקבוצותיהם, במסגרת משחקי הליגה הבכירה של ישראל.
עכשיו עתידם של הצעירים מופקד בידיהם של מאמני ליגת העל. החוכמה הגדולה, והכוונה שלי היא בעיקר לקבוצות הגדולות שלנו – היא לדעת כיצד נותנים הזדמנות לצעירים כה מוכשרים. זאת במקביל למאבק החשוב על תואר אליפות הליגה. ספק בעיניי אם לכל המאמנים ישנם הסבלנות, האומץ והידע כיצד לשלב צעירים לצידם של מנוסים מאוד, בעלי שם. לעיתים זאת דילמה לא פשוטה, אך מאמן גדול חייב לדעת כיצד להתמודד עימה כדי להצליח.
מצד שני, על אותם צעירים להוכיח עצמם בכל אימון ואימון, כי אין מתנות חינם. הדרך להרכב הקבוצה בליגה תובעת עבודה יומיומית קשה, רצינות ושאיפה להשתפר. אנחנו נמתין ונראה.
