בעוד סוגיית ערן זהבי היא היחידה שמעסיקה את הציבור לקראת המשחקים של נבחרת ישראל מול רומניה ובלארוס, כשמסתכלים על מצבת הבלמים של הנבחרת מבינים היכן נמצאת הבעיה האמיתית וכמה קשה לראות פתרונות בריאים להגנה באופק. רק להבין כמה חסרים כאן בלמים ועד כמה הצוות המקצועי מוטרד מהסיטואציה, צריך היה לראות את יוסי בניון מגיע לכנסת כדי לשכנע שראוי לאזרח את אנריק סבוריט.
מיגל ויטור, שון גולדברג וסתיו למקין – זאת מצבת הבלמים שלנו למשחקים הקרובים. וכאן אי אפשר לחפש אשמים, הכדורגל שלנו פשוט לא מייצר מספיק בלמים איכותיים שיכולים לשחק ברמות הגבוהות. למעשה, השלישייה שהזכרנו קודם מורכבת משחקן שעשו מאמצים גדולים לאזרח בגיל מבוגר יחסית, כזה שלמרות יכולת טובה בליגה רחוק מהרמה שהפגין עת הפועל באר שבע זכתה באליפויות. גולדברג בכלל היה מגן בכל הנבחרות הצעירות ועשה את ההסבה לאחר מכן בקבוצות ואילו למקין התנדנד בין הרכב לספסל בהפועל תל אביב בעונה שעברה, אך טורנירים מצוינים במדי נבחרות הנוער והצעירה הקפיצו אותו לשחטאר דונייצק ולבוגרת.
איך אפשר לעשות אחרת? יכול להיות שלמקין ואולי גיל כהן וישראלוב יוכיחו בעתיד שמה שטוב לנוער ולצעירה טוב גם לבוגרת. אך עם כל הכבוד לטורנירי הקיץ, ויש כבוד, האיכות ברמת הנבחרות הלאומיות היא כבר עולם אחר לגמרי. רק להסתכל על נבחרות כמו דנמרק ושוויץ שלאחרונה יצא לנו לפגוש ולהבין שהפערים הם לא רק בהגנה, אך שם זה בולט בהרבה יותר, בעיקר ברמת הבלמים שמתקשים מול יריבים חסונים, מהירים וטכניים ברמה אחרת.
ראינו את הקלות שהנבחרת ספגה שערים בשוויץ, את השער הלא מחויב וכמעט שניים מול קוסובו בבלומפילד או בחוץ נגד בלארוס. זה הרגיש קל מדי, הרגיש שלא משנה מה יקרה, הגנת הנבחרת היא לא זאת שתדאג לשמור על שער נקי. וכזה לא היה כבר 19 משחקים רצופים בכל המסגרות, מאז ה-0:4 באיי פארו לפני שנתיים. הטענות הן כמובן לא רק לבלמים, אך כמרכז ההגנה הם עדיין לא מצליחים להוביל את הנבחרת לסיים משחקים ללא ספיגה, מה שעשוי להיות קריטי כדי להגיע לטורניר גדול. הרבה מעבר לסוגיית זהבי.
וכן, זה תקף לכל ההגנה. אלי דסה דווקא התעלה בנבחרת לאורך השנים אך את הטורניר הנוכחי פתח פחות טוב. הוא לקח אחריות על המשחק הלא טוב שלו נגד קוסובו ובאיזשהו מקום הוא מסוג השחקנים שגם כשהם טועים אנחנו מאמינים שיש על מי לסמוך. בצד השני יש את רוי רביבו ואופיר דוידזאדה, הצמד של מכבי תל אביב. היה תענוג לראות את רביבו בנוער ובצעירה וגם במכבי תל אביב העונה, אך האם הוא בשל לתת פתרון לסוגיית המגן השמאלי ברמות של נבחרת בוגרת? זה עדיין מרגיש סימן שאלה, למרות שכולנו מקווים שיהפוך זאת לסימן קריאה.
וזה הסיפור של הגנת הנבחרת. זה לא שהקישור האחורי של ישראל יוצא דופן, עומד כחומה לפניהם וקשה מאוד לעבור אותו ולהביך את ההגנה. בסופו של דבר הנבחרת צריכה בלמים טובים יותר, איכותיים יותר, מתוך מבחר גדול יותר, אחרת קשה יהיה לה לעשות את הקפיצה הזאת. וכן, רומניה ובלארוס הן לא שוויץ ודנמרק, תמיד יש את האפשרות שזה יספיק נגדן. אך בכל מקרה, גם אם נגרד איזה טורניר גדול, שם הרמה אחרת ועם מבחר כזה של שחקני הגנה יהיה קשה מאוד לעשות משהו חיובי, אפילו ברמת להשיג ניצחון ואולי אף נקודה.
אם מסתכלים על הנבחרות, מרבית השחקנים מגיעים מחמש מחלקות נוער שבאמת משקיעות ועובדות בצורה נכונה. מצד אחד מגיע שאפו למועדונים המובילים, אך מצד שני בשל התחרות המון שחקנים טובים נפלטים מהמועדונים האלה ומחפשים עצמם במחלקות נוער רקובות ומתקשים להתרומם ללא מעטפת מקצועית בריאה, מה שלאחר מכן משאיר את כל המבחר של שחקני נבחרות לארבע או חמש קבוצות.
מה כן ניתן לעשות? אם כבר משרד הספורט החל להיכנס לעובי הקורה ועובד על מתווה לפיו המועדונים כבר עובדים, הוא צריך להשקיע את המענקים עליהם הוא מדבר בצורה אחרת. לתת למועדון מיליון שקלים על כך שהוא לא מביא זר לנוער? אותו מועדון ייקח את הכסף להשקעה אחרת. זר אחד מתוך 24-30 שחקני סגל הוא לא הבעיה, אלא ההשקעה במחלקה. משרד הספורט צריך לדאוג שהמיליון הללו אכן יושקעו בנוער וילדים.
מיליון שקלים נוספים מציע משרד האוצר על רישום בטופס של שחקנים צעירים, שניים משנתון 2002 ומטה ועוד מיליון על שניים משנתון 99 ומטה. שוב, גם אלה דברים שאפשר לאכוף, לקמבן ולייצר פלטפורמה מתאימה לקבל את הכסף, אך לא באמת להשקיע. הדרך היחידה להכריח השקעה בנוער היא בקרה: מנהל מקצועי בכל מחלקה, מאמן מוסמך בכל שנתון, עוזר מאמן בכל שנתון, מאמן כושר מחלקתי ועוד כל מה שייקבע כתקן למחלקת נוער בריאה. סתם לחלק כסף לא יביא לשינוי, זה כסף שהמועדון מחכים לו כדי לעבור בקרה ו/או להשקיע בקבוצה הבוגרת.
מה דעתך על הכתבה?