המלכוד של הכדורגלנים הערבים: "מה חושבים, לא היו יורים גם בנו?"

זאת לא הפעם הראשונה שעומרי אלטמן מביע עמדות מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. בעבר הוא התבטא נגד נתניהו והממשלה, יצא נגד הרפורמה המשפטית, ובאופן כללי הוא מרבה לדבר פוליטיקה. הוא כתב לבן גביר "תתפטר", הגדיר את חברי הממשלה כ"מנותקים", וקיבל מאיתי שכטר תגובת נגד נחרצת. אלטמן נמצא במצב לא קל – כי העמדות שהוא מביע לא פופולאריות בקרב ציבור שחקני ואוהדי הכדורגל בישראל.

מנגד, שכטר, תומך מוצהר של ראש הממשלה, לא מסתיר את דעותיו הימניות אותן הוא מבטא לאורך שנים. שכטר מייצג את העמדות של מרבית הכדורגלנים, אך רובם מעדיפים שלא להבליט זאת כמוהו, מחשש ש"יקומו כל המתייפייפים". מנגד יש גם כדורגלנים שהתנגדו לרפורמה המשפטית ושתקו כי הבינו את המחיר הציבורי שישלמו אם יביעו עמדה.

אם לדעה פוליטית של שחקן יש מחיר, לאמירה של שחקן ערבי על אירועי טרור יש מחיר גדול יותר. אני מניח שאין שחקן מהמגזר שלא כואב לו לראות ילדים נטבחים ונשרפים, משפחות שלמות שנמחקות ואת רמת הברבריות שבה פעל החמאס בשבת האחרונה, אך מרביתם תמיד יהיו תקועים בין הפטיש לסדן. מצד אחד הקול הפלסטיני, מצד שני הקול הישראלי – לכל תגובה יש שיקולים והשלכות משלה.

כולם זוכרים את הדרישה של ערן זהבי משחקני המגזר בנבחרת לגנות אירועי טרור בעבר, דרישה שיצרה המון מתיחות בקרב שחקני הסגל. הדרישה של זהבי היא גם מקור המתיחות הגדולה לאורך השנים בין שחקנים יהודים לערבים בכדורגל הישראלי. הדעות של הכדורגלן הממוצע נעות על הסקאלה בין ימין לימין קיצוני, והתחושות כלפי השחקנים הערבים כמעט אף פעם לא חיוביות. מאחורי הקלעים ובשיחות בין שחקנים, כדורגלנים ערבים נשפטים בצורה אחרת וכמעט אף פעם אין אמון בין הצדדים.

את האנרגיות האלה אפשר לשים בצד ולהתרכז בכדורגל בתקופות רגועות מבחינה ביטחונית, אבל בימים של פיגועי טרור הנושא תמיד קופץ, המתיחות חוזרת לשטח, מתחילים הלחשושים בין שחקנים והרצון לראות איך שחקני המגזר יגיבו. שחקן יהודי סיפר אתמול: "לפעמים אחרי פיגועים היינו מדברים בחדר ההלבשה, היה שחקן מהמגזר שהרגשנו שזה לא מעניין אותו אז היינו מדברים לידו כדי לראות איך הוא יגיב או מה יגיד. הוא העדיף להתעלם. לא יודע אם זה מאי נעימות, אבל תמיד יש חוסר אמון באוויר. אתה רוצה להרגיש שכואב לו".

9 מתוך 10 שחקנים יהודים מחזיקים בדעות דומות, אך מנגד יש תחושה שהם אף פעם לא מסתכלים על הצד של השחקן הערבי – זה שצריך להתמודד מול המגזר שלו, שלא עושה חיים קלים. לפחות על פי מה שמספרים שחקני המגזר, כל התבטאות פרו-ישראלית עשויה להביא להתנכלות כלפי השחקן ובני משפחתו בהמשך.

למרות הכל, ראינו כבר לא מעט שחקנים שכן הגיבו לאירועים החריגים בשבת. אם אילצו אותם או לא זה פחות משנה. הדבר החשוב הוא שזה עבר בשלום, מבלי ששמענו על "פוגרום" שנעשה בבני עמם בעקבות האירועים. שחקן בכיר מהמגזר סיפר אתמול: "אם הכדורגלנים היהודים היו מבינים מה צריך לעבור שחקן ערבי לאחר שהוא מגנה טרור פלסטיני – הם היו רואים אותנו אחרת. אבל הם לא שם".

הכדורגלנים הערבים נמצאים במלכוד. מי מם שכן מגיב בימים האחרונים, נבחן בסטנדרטים מחמירים וכל מילה נבדקת. דיא סבע מנסה לצייץ מסר מרגיע אבל לא חד משמעי – ובוריס קליימן טוען שהוא "פוליטיקלי קורקט". ענאן חלאילי מוציא הודעת גינוי ברורה (גם אם אולץ לעשות זאת) – ובקבוצת ווטסאפ של שחקנים בכירים בכדורגל נכתב כי "הוא עשה את זה כי יש לו מה להרוויח מהנבחרת והכדורגל שלנו. בירם כיאל או דיא סבע לא צריכים את הנבחרת".

המתיחות הזו תמשיך ללוות את הכדורגל הישראלי, זה חלק מהחיים שלנו. השאלה היא כיצד היא תשפיע על שחקני המגזר. ישראל שאחרי האירועים הללו כבר לא תהיה אותה ישראל. הסובלנות וההכלה של האוהד הישראלי כבר לא יהיו קיימים, הם ידרשו שכל אחד יתפוס צד ברור, אחרת הוא ייאלץ להידחק מהכדורגל ולא רק בנבחרת ישראל.

שחקני המגזר נמצאים בסיטואציה מאוד לא פשוטה. אחד מהם אמר אתמול: "אם נגנה עכשיו את מה שקרה ועוד שבועיים-שלושה נגנה עשרת אלפים הרוגים בעזה, כולל ילדים ונשים, יקבלו את זה כאן? כנראה שלא. אבל מהמגזר שלנו יעשו לנו את המוות אם נעלה פוסט כזה, במיוחד אחרי שנכתוב על מה שקרה בעוטף עזה. אני לא מאמין שיש שחקן שלא כואב לו מה שקרה שם, אנחנו בני אדם עם משפחות וילדים. אפשר לראות את זה ולא לחשוב על המשפחה שלך? אם המחבלים היו חודרים לעומק השטח של ישראל, הם היו עושים את אותו דבר גם לנו, מה אתה חושב? הם לא מבדילים".

מה הכדורגלנים הערבים יעשו מכאן? זה סיכון מול סיכוי. אוהדי הכדורגל לא מכילים במיוחד, חלק לא קטן מהם מחזיקים בעמדות קיצוניות ואחרי הטבח בעזה, כמו בכל מה שקשור לערביי ישראל במדינה, הם ידרשו מהשחקנים לבחור צד, אחרת יסבלו מהתנכלויות ויתקשו להמשיך להשתלב בכדורגל הישראלי. בשלב מסוים הם יצטרכו לבחור, ופשוט להתמודד עם ההשלכות. או עם הסביבה הקרובה שלא תאהב את הסולידריות וההזדהות שיביעו, או עם קהל יהודי שיחכה להם בפינה. אפשר להבין את הקושי, אך בסופו של דבר כולם אנשים בוגרים עם קריירות ויצטרכו לבחור – גם אם הבחירה תהיה אינטרסנטית.