1. אם היינו אומרים לכם
אם היינו אומרים לכם שמכבי תל אביב תנצח בערב שבו ווייד בולדווין ולורנזו בראון פוגעים ב-4 מ-24 מהשדה.
אם היינו אומרים לכם שהיא תנשוק ל-90 נקודות כשבראון ובולדווין לא רק מחטיאים 20 זריקות ופוגעים ב-16%, אלא מחברים מדד משותף של 2.
אם היינו אומרים לכם שקו הסנטרים האפרורי למראה, בדמותם של ג'וש ניבו, רומן סורקין וחסיאל ריברו, ירכיב משחק של 37 נקודות ו-25 ריבאונדים ב-52 דקות משותפות.
אם היינו אומרים לכם שג'יימס ווב יסיים עם 17 נקודות ו-8 ריבאונדים, בעוד צ'ימה מונקה שניצב מולו ייאלץ להסתפק ב-8 ו-4 בהתאמה וייתקע על 2 מ-9 מהשדה.
אם היינו אומרים לכם שאחרי 15 משחקים, ש-14 מהם התקיימו מחוץ ליד אליהו, ורק לשניים מתוכם הופיעה הקבוצה בסגל מלא, היא תתייצב על מאזן 6:9 – הטוב ביותר שלה בשלב הזה מאז עונת 2019/20.
במובן יותר ממסוים, דווקא הניצחון אמש (שלישי) של מכבי תל אביב על באסקוניה, הוא זה שממחיש בצורה מושלמת את העונה שעוברת עליה עד עכשיו. עצם השגתו אולי נראה הגיוני ולא מפתיע, אבל הדרך הייתה הכי הפוכה שאפשר לדמיין. ואם כל זה נשמע מוזר, תביטו מעט קדימה למשחק ה"ביתי" שמצפה מחר לאלופה הישראלית מול הכוכב האדום – בבלגרד.
2. ווב דאן
טוב, הדרך הייתה הפוכה, אבל לא לגמרי. כדי לשמור בכל זאת על איזושהי שגרה, ספגו הצהובים לובשי הכחול 49 נקודות במחצית הראשונה ו-32 בשנייה. ממוצע הספיגה שלהם בהאלה פיוניר: 47.8 נקודות עד ההפסקה, ו-37.2 אחריה.
הסבר ממשי ומהותי לפער הזה – עדיין אין. לפחות לא לנו. בתחילה, עודד קטש נוהג לזרוק לפרקט את עשרת השחקנים שכלולים בתוכניות שלו, כדי לחוש ולזהות מי הופיע. הוא משלם על כך מחיר, וברגעי ההכרעה – כשהוא כבר מתביית על אלו שהופיעו – העסק נראה יותר מלוטש ומסונכרן. אתמול, לדוגמה, אנטוניוס קליבלנד קיבל 6:42 דקות בלי לנפק תרומה ממשית בשני הרבעים הראשונים, ולאחר מכן הוסיף רק עוד 20 שניות; ווב, שלהט עם 12 נקודות ב-11 דקות עד המחצית, כבר קיבל לאחריה אשראי בלתי מוגבל של 18 דקות וכמעט לא נח. האם זה מספיק כדי להסביר את הקיצוניות? נראה שלא.
ומה עם העבירות? אין דבר שמאמנים שונאים יותר מלראות את הספרה 3 בטור הפאולים של אחד השחקנים עוד לפני ההפסקה, ומי שמגיע לעבירה השנייה – ובכל זאת נשאר על המגרש – ייזהר תמיד שלא להסתבך (או במילים אחרות: יפסיק לשמור). אז הנה הצעה לטיעון: תצוגת הכמעט-50 הקבועה נענתה אמש בתשע עבירות בלבד; אחר כך ביצעו הקטשים עוד 12. עלייה של 33% שבוודאי ממחישה יותר נחישות ואגרסיביות! ובכן, לא – כי מהמאזן הזה צריך לנכות את הטכניות שספגו בראון ובולדווין. ובכלל, מספר העבירות של מכבי עולה מ-10.6 ל-11.4 לאחר ההפסקה, כך שהנקודה אינה נעוצה כאן.
ואולי זה בכלל ההרכב הגבוה שנדון ונחפר כאן בשבוע שעבר, והפך במשחקים האחרונים להרגל בפתיחת הרבע האחרון? הליינאפ הזה אולי עלול לסרבל במעט את ההתקפה השוטפת, אבל מאט גם את קצב היריבה, מנמיך את הסקור ומביא תוצאות. מי שמייצג זאת בצורה מצוינת הוא ווב, שמוצא אט אט את מקומו והופך לשחקן מפתח.
אלה לא רק המספרים (16.5 נקודות, 62.5% לשתיים, 50% לשלוש, 5.5 ריבאונדים ומדד 19.5 בשני המשחקים האחרונים); ווב פותח בפני קטש מרחבי תמרון שהוא לא מקבל משחקני הכנף האחרים.
* אתמול הוא תופקד במשך כשש דקות כפאוור פורוורד – ובמהלכן, אגב, קלע עשר נקודות.
* לעשר דקות שימש בעמדת הסמול פורוורד לצד שני שחקני פנים מובהקים.
* וברוב הזמן שלו על המגרש הרכיב צמד פורוורדים עם בונזי קולסון. כשהשניים האלה משחקים יחד, ווב מוגדר כמספר 4 בהתקפה. בהגנה הוא מייצר אפשרות לבצע חילופים שיובילו אותו לשמור על רכז היריבה (קודי מילר-מקינטייר אתמול, דאריוס תומפסון מאנאדולו אפס בשבוע שעבר).
3. משחק מועד לפורענות
המשחק הזה נדון מראש לראן אנד בלאגן, ולפרקים נראה כך. כשעל הפרקט מתייצבות שתי קבוצות שכל כך אוהבות לרוץ (ולא כל כך אוהבות לשמור), הן מועדות לפורענות. ובמציאות כזו, דקות ספורות של מומנטום יכולות לשנות את התמונה כולה:
* בשתי דקות וחצי שסיימו את הרבע השני ספגה מכבי ריצת 11:0, שהפכה יתרון מבטיח של 38:47 לפיגור לא מובן של 49:47 במחצית, אחרי שפגעה ב-0 מ-6 מהשדה ואיבדה שני כדורים נוספים. על המגרש באותן דקות היא העמידה את ההרכב המהיר שלה עם תמיר בלאט, בראון, קליבלנד, קולסון וניבו.
* בחמש הדקות האחרונות של המשחק ניצחה מכבי 5:12 – מ-76:77 ל-81:89 – כשהפעם באסקוניה לא מצליחה לקנות סל שדה (0 מ-5) ומאבדת גם היא שני כדורים. ההרכב בכחול לאורך רוב הריצה הזו נשמע הרבה יותר טבעי, הגיוני ומותאם לרגעי ההכרעה: בראון, בולדווין, קולסון, ווב וניבו.
4. ברצלונה או באסקוניה, 14-0 או 14-1, צ'יימברס או בראון
זה כנראה אירוע שמתרחש פעם בדור. לפני 28 שנים ניצחה מכבי תל אביב בבית (האמיתי, לא הזמני) את ברצלונה 85:94, אבל מהערב המרשים ההוא נצרבה בזיכרון הקולקטיבי דווקא השורה הסטטיסטית המעליבה של טום צ'יימברס, שפגע ב-0 מ-14 מהשדה. למחרת הוא התייצב בזירת הפשע והפגין הומור עצמי משובח: הכוכב בעל 20 אלף הנקודות ב-NBA הצטלם לשער "מעריב ספורט" כשהוא עומד על סולם ומצליח איכשהו, מטווח אפס, להכניס סוף סוף את הכדור לסל.
והנה, גם אתמול, הצהובים ניצחו בבית יריבה ספרדית בתצוגה דומה של כוכבם. ההבדלים מינוריים: זה לא היה בתל אביב אלא בבלגרד, הקבוצה שמנגד לא הייתה ברצלונה אלא באסקוניה, ההפרש בסיום היה 8 ולא 9, וה-0 מ-14 של צ'יימברס הפך ל-1 מ-14 של בראון.
מבט על השורה הסטטיסטית של הבלונדי האגדי מגלה כי הוא דווקא מצא דרכים אחרות לתרום (9 ריבאונדים, 3 אסיסטים ו-3 חטיפות), ואם המדד היה נספר אז, הוא היה מגיע ל-0 בערך; בראון, למרות 8 אסיסטים, נתקע על 7-. למישהו בבלגרד יש סולם ומצלמה?
מה דעתך על הכתבה?