מאת: דני דבורין צילום: חיפה האתר הרשמי
ניצחונה של הפועל באר-שבע 1:3 על מכבי חיפה, הוא מן החשובים ביותר שהשיגה הקבוצה העונה בליגת העל בכדורגל. הוא הגיע לאחר שנחלצה בבלומפילד מפיגור 1:0 מול בני-יהודה, בדרך לניצחון דרמטי בשיעור 1:2.
משום כך חובה היה עליה להוכיח, בעיקר לעצמה, שלא מדובר במיקריות. והנה גם במשחקה הביתי מול הירוקים, היא אכן שבה והוכיחה את יכולתה הטובה, ודאי ברמה ישראלית, מה עוד שגם הפעם מחקה פיגור של 1:0, בדרכה לניצחון בשיעור 1:3.
אם בתחילת העונה קיווה מאמנה, אלישע לוי, להתברג בשישיה הראשונה, הרי עתה הוא ושחקניו מבוססים היטב במקום השני בטבלה. המרחק בינם לבין האלופה והמוליכה, מכבי תל-אביב, הוא רק בן שלוש נקודות – וזאת בעונה שבה "נחשבת" מכבי למי שסיכוייה מעולים לשוב ולזכות בכתר פעם שניה ברציפות. בינתיים ממשיכה באר-שבע בתנופה ועל כך יאמר, כל הכבוד.
לצד המחמאות הרבות להן ראויה הפועל באר-שבע, אין להתעלם מהעובדה שהגנת מכבי חיפה ספגה שניים מהשערים בנגיחות. בדרך כלל כדורי גובה הם "הלחם" הטבעי לכל הגנה, אך התברר שבבירת הנגב אותם כדורים היו בעוכריה של הגנת חיפה. דווקא כדורגלני הפועל המקומית הם שניצלו את אותן הגבהות ממצבים נייחים, בדרכם לעוד ניצחון גדול.
על המרחק הגדול בנקודות שבין קבוצת מכבי חיפה לבין המקום הראשון בטבלה ניתן כמובן לומר שהוא תוצאה ישירה לתוצאותיה ב- 18 המחזורים – אך הוא גם רחוק מאד מציפיותיה טרום-הליגה. הרי מדובר בקבוצה שמשך שנים רבות היתה מנותנות הטון בכדורגל הישראלי, זכתה באליפויות, והיוותה גורם מושך לאוהדים רבים.
עדיין יש לה חממה מצליחה, בדמות קבוצת הנוער – ואולם ההרכב הבוגר לא שאב ממנה העונה שחקנים רבים שיהפכו לגורם משמעותי. ברור שלא אבד עדיין לחיפה הסיכוי להגיע בעונה הבאה לזירת אירופה, אלא שהשאלה היא האם בכלל ההרכב הנוכחי טוב דיו (גם אם יגיע לאירופה) כדי להצליח שם.
לכן בסיכומו של נושא, מדובר "בכאב- ראש" חיפאי בלתי מבוטל, בדרך לקבלת החלטה כיצד צריך להראות סגל השחקנים לעונה הבאה.
את התוצאה המפתיעה של המחזור ה- 18 סיפק לנו המשחק באיצטדיון טדי, שבו גברה קבוצת רמת-השרון 0:1 על בית"ר ירושלים. היא הפתיעה מפני שערב ההתמודדות עסקו הכל בסערה שהתחוללה ברמת-השרון, שעה שבמקביל חיזקה הקבוצה הבית"רית את שורותיה.
זאת ועוד: בירושלים אולי התענינו יותר במשחקה הבא של בית"ר, זה שמול הפועל תל-אביב. כרגיל זהו מיפגש טעון, ולרגע נדמה היה שבית"ר תחלוף בנקל על פני רמת-השרון, ושכולה כבר דרוכה לעימות החוץ עם האדומים.
באה המציאות והוכיחה שאין להקדים את המאוחר, וכי הקבוצה הירושלמית עדיין רחוקה מאד מלשכנע. רמת-השרון קטפה את שלוש הנקודות, ועלתה אל מעל לקו האדום. עבורה זה היה הישג של ממש, והוא אף הזכיר שבעצם איצטדיון טדי אינו מיבצר ביתי סופג נקודות.
במאמרי הקודם הדגשתי שקבוצות התחתית לא יצאו בידים ריקות. בני-יהודה, מכבי פתח-תקוה והפועל עכו צברו כל אחת נקודה, ועתה הגדילה רמת-השרון עשות, כשזכתה בשלוש נקודות. עם זאת שוב נראה שהמאבקים בתחתית ימשכו לאורך זמן. לא אתפלא אם מעת לעת אף נחזה בנדנדה של חילופי מקומות – והמתח הנילווה לכך יהיה אך טבעי.
אין להתפלא על כך שזה שבועות אחדים מתייחסת התקשורת לאפשרות של מעברי כדורגלנים מקבוצה לקבוצה. קל היה להיווכח שהשמות שהוזכרו ומוזכרים הם של איתי שכטר, עומר דמארי ו-ויאם עמאשה. בימים האחרונים אף נוסף שמו של עדן בן-בסט. המשותף להם: כולם חלוצים. כולם בעלי יכולת הבקעה.
חלוצים מבקיעים היו ונשארו בעולם כולו האובייקטים המועדפים בכדורגל, מפני שהם אלה המכריעים את המשחקים. כלל ידוע הוא שמחירם של כדורגלני התקפה הוא, כמעט תמיד, גבוה משל שחקני הגנה. רק לפני ימים מעטים זכה החלוץ כריסטיאנו רונאלדו ב"כדור הזהב", כשבין המועמדים היו עוד שני חלוצים בולטים: ליאו מסי ופרנק ריברי.
מאז 1956, עת נבחר כדורגלן השנה באירופה במישאל הפראנס-פוטבול, מרבית הזוכים היו חלוצים (או קשרים התקפיים). אזכיר רק כמה מהם: מאתיוס, די-סטפנו, לאו, אלברט, בסט, אוסביו, מילר, קרויף, סימונסן, ואן-באסטן, פאפן, רוסי, רומיניגה, סטויצ'קוב, אואן, ושבצ'נקו.
לי זכור רק שוער אחד שזכה בתואר – הרוסי, לב יאשין. הוא נחשב בעיני רבים לגדול השוערים בהיסטוריה, וזכייתו היתה ב- 1963. תסכימו עימי שקבוצת כדורגל חייבת בשוער, בשחקני הגנה, ובקשרים הגנתיים – אך הזוהר והתהילה שייכים לחלוצים.
מה דעתך על הכתבה?