מכירים את הבדיחה על העקרב והצפרדע? אל דאגה, אני לא הולך לספר אותה כאן אלא רק לשנות את משפט הסיום שלה: בעוד הצפרדע, רגע לפני שהארס ישתלט על גופה, זועקת לעקרב: "אבל מה עשית? עכשיו שנינו נמות!" הוא עונה לה: "מצטער, אבל אני ז'וזה מוריניו!".
ז'וזה מוריניו הוא מאמן גדול, אבל יתכן מאוד שאלמלא טעות שיפוט קשה, לא היינו שומעים עליו. ב-9 במרץ התארחה פורטו שאותה אימן אצל מנצ'סטר יונייטד. פורטו ניצחה במשחק הראשון 1:2, אבל פול סקולס סידר למנצ'סטר יונייטד את היתרון שנועד להבטיח לה (בשיטת שערי החוץ, שהייתה נהוגה אז) העפלה לחצי הגמר. שער שני של השדים האדומים שהיה חורץ את גורל המשחק נפסל בטעות, אבל כל זה לא משנה, כי בדקה ה-90 השיגה פורטו, בבעיטה חופשית, את ה-1:1 המיוחל.
השער ההוא, על סף שריקת הסיום, לווה בריצת אמוק של המנג'ר הצעיר והאלמוני-יחסית (למרות רקורד שכלל את תפקיד עוזר המאמן בברצלונה ואפילו תקופה קצרה כמאמן ראשי בבנפיקה, לפני ששב לפורטו), שלמרות שעמדו רגליו באחד מהיכלי הכדורגל הגדולים בעולם (בוודאי באותם ימים) לא ויתר על חגיגות ראוותניות, כולל כמובן התגרות בקהל המקומי. מאז הבין העולם שני דברים: מוריניו הוא מאמן גדול, אבל… איך לומר בעדינות – גם חרא של בן אדם.
בדרכו המיוחדת
מוריניו זכה באותה עונה בליגת האלופות, הישג שלמרות אימון של קבוצות כצ'לסי, ריאל מדריד ומנצ'סטר יונייטד, הוא חזר עליו שוב רק כמאמן אינטר. הוא החזיר את צ'לסי לצמרת הגבוהה של הפרמיירליג, זכה באליפות ותארים נוספים עם ריאל מדריד ובתארי משנה כמו הליגה האירופית (עם מנצ'סטר יונייטד) והקונפרנס-ליג (עם רומא), אבל למרות רשימת הישגים פנטסטית, כזו שעליה מאמנים אחרים יכולים רק לחלום, הוא עזב בטעם חמצמץ עד מריר כל מועדון שבו אימן.
מוריניו לא היה רק גאון על המגרש, אלא גם גאון בראיונות לתקשורת, אחד שמבין משהו במיתוג עצמי. מהר מאוד הוא הבין שעמדת הבחור הטוב, מעבר לכך שעמדה בסתירה לאופיו, היא קצת נדושה ומשעממת והחליט להיות הילד הרע של הענף. הוא היה זה שהדביק לעצמו את הכינוי "המיוחד" והוא זה שהקפיד לדבר באופן אניגמטי או מתנשא או משתלח – העיקר שיהיה לו עם מי לריב. כדורגל היה למוריניו בשפע, אולי עדיין יש לו. מה שאין לו הוא כבוד: לא ליריבים, לא לשופטים, לא לשחקני הקבוצה היריבה ואפילו לא לשחקנים שלו.
יוצא מן הכלל היה יריבו בשנים שבהן אימן בצ'לסי, סר אלכס פרגוסון שידע להעריך את הווינר הפורטוגלי, הרבה יותר למשל מאשר יריב שהיה גם ג'נטלמן כמו ארסן ונגר. הפעם היחידה שבה דיבר בצניעות – ועוד לאחר ניצחון, הייתה כששב (ביחד עם כריסטיאנו רונלדו, עוד שד אדום במיל') עם ריאל מדריד לאולד טראפורד כדי להדיח את המארחת.
הצלחות גדולות לצד מפחי נפש היו תמיד שלובים זה בזה אצל "המיוחד": הזכייה שלו בליגת האלופות עם אינטר הייתה מרשימה אפילו יותר מזו שהשיג עם פורטו, למרות שהקבוצה ממילאנו היא שם הרבה יותר גדול מזו שבאה מהעיר השנייה בגודלה בפורטוגל. הפעם הוא לא "גנב" ניצחון בדקה ה-90 מול יונייטד, אלא הדיח בחצי הגמר את ברצלונה הגדולה, כשזו הייתה עדיין בשיא תהילתה. ייאמר מיד: הוא הוציא לצופה האובייקטיבי את החשק מכדורגל, אבל לימד את כולם פרק בנחישות כל הדרך אל התואר.
כדורגל אפור והישגי
בכלל, נדמה שכדורגל גדול ושובה עין מעולם לא היה הצד החזק של מוריניו: הזכייה בצ'מפיונס ליג עם פורטו סידרה לו חוזה בפרויקט הכי מגלומני בכדורגל של אותן שנים, זה של רומן אברמוביץ' בצ'לסי. שתי אליפויות הוא הביא למועדון, לא דבר של מה בכך למועדון שהאליפות הקודמת שלו הייתה באמצע שנות החמישים, אבל במשימה לכיבוש אירופה הוא כשל, למרות שמיצה כל שטיק בספר שהוא עצמו כתב.
כך למשל, לפני משחק הגומלין מול ברצלונה בליגת האלופות, הוא אמר שהוא זוכר את העיר מימיו כעוזר-מאמן במועדון ושיש בה הרבה תיאטראות מרשימים. בכך הוא התכוון להצגות-כביכול שעשתה הקבוצה של רונאלדיניו בסטמפורד ברידג', מול צ'לסי שלו. הייתה לי את הזכות לשבת ביציעי קאמפ-נואו במשחק הגומלין (שבסיומו עלתה ברצלונה לשלב הבא): "מוריניו אתה בתיאטרון" שרו לו בלעג אוהדי בארסה לפי הלחן המפורסם של "גוואנטנמרה".
באופן ביזארי, מעבר לכמה רגעים של חסד, מוריניו מעולם לא היה אהוב גם על אוהדי הקבוצות שאימן. כלומר – כל עוד הוא ניצח והשיג תארים, דיברו רק ההישגים, אבל ברגע שמשהו השתבש, נמצאו לו מעט מאוד מליצי יושר ביניהם. אולי זה בגלל שאף אחד מהקבוצות שלו לא סיפקה שואו כמו קבוצות של פפ גווארדיולה למשל.
אם היחסים שלו עם הקהל היו מורכבים, אזי עם ההנהלות הם היו רעים אפילו עוד יותר: הוא עזב את צ'לסי בטריקת דלת (וכמובן חזר אליה לימים, כדי להיות מוחלף על ידי אברם "מי?" גרנט, עזיבה שבדיעבד הצילה את הקריירה שלו כי התחנה הבאה בה הייתה אינטר), הוא עזב את ריאל מדריד מסוכסך עם פלורנטינו פרז, כך היה גם במנצ'סטר יונייטד – קבוצה שבעידן הגלייזרים אין לה אפילו הנהלה בכדי להסתכסך עמה! ובמועדונים נוספים שאימן. לפחד של בעלים במועדוני הצמרת של אירופה מלהחתים את המאמן הכריזמטי והדומיננטי, נוספה גם הידיעה שמוריניו השאיר אחריו אדמה חרוכה בכל מקום שאותו עזב.
עיר הנצח?
יחד עם זאת, כשהגיע לרומא היה נדמה שסוף סוף הפורטוגלי מצא בית. הוא למד לעדן את הופעותיו התקשורתיות. הפרובוקציות (שלוו לעתים בהרחקות ובקנסות) אמנם לא שכחו, אבל לצידם הופיעו ביטויים של פשטות, למשל כשהיגע לאימון קבוצתו רכוב על וספה – והרי אין דבר "רומאי" מזה.
במשך תקופה ארוכה, אולי הארוכה בכל הקריירה שלו, היה נדמה שמוריניו מצא בית חם. החיבור עם הקהל היה טוב, המיקום בטבלה היה סביר – ולמרות שזכייה בקונפרנס ליג אינה כזכייה בליגת האלופות, היה נדמה כי היא תניח את דעת הקהל בקרב אוהדי מועדון בינוני שסובל משגעון גדלות כרומא.
הבעייה היא שאותו שיגעון גדלות עמד גם מאחורי העונה הנוכחית ברומא. במקום לתת למוריניו להמשיך ולהוציא מים מהסלע, כפי שעשה באינטר ועוד קודם לכן בפורטו, הלכו ברומא בגדול עם החתמות כמו אלה של פאולו דיבאלה ורומלו לוקאקו. הראשון לא הצליח למלא בתוכן את התקוות שנתלו בו, השני כבר מעבר לשיאו. הכדורגל של רומא נראה תקוע – והשיא הגיע בהדחה מהגביע על ידי לאציו, בדרבי שיגרום אפילו לדרבי התל אביבי עמוס האמוציות להיראות כמו משחק ידידות בקייטנה לנוער שוחר מדעים.
אין כמו רצף גרוע מלווה בביקורת מצד האוהדים וההנהלה כדי להוציא החוצה את מוריניו הישן והרע – ואכן זה התייצב מול התקשורת ותקף את הנהלת המועדון על עצם הרצון להעפיל בתום העונה לליגת האלופות, כשכל היריבות שלה (לגרסתו) חזקות ממנה.
האם זה סופה של אחת מקריירות האימון המפוארות – ובה בעת השנויות במחלוקת בהיסטוריה של הכדורגל? מוקדם לדעת. קשה להאמין שמוריניו יזכה לאמן עוד מועדון גדול. אולי יסתפק בנבחרת כלשהי, אולי ילך אחר הכסף לסעודיה, אולי יקבל עוד צ'אנס במועדון בינוני שאותו ינסה להפוך לגדול.
גם אם כך יהיה, מה שבטוח הוא שלא ירחק היום שבו תשכב הנהלת המועדון הזה כאותה צפרדע, תוהה למה החליט המנג'ר שלה להשאיר אחריו אדמה חרוכה ותיענה: "מצטער, אבל אני ז'וזה מוריניו!".
מה דעתך על הכתבה?