מאת: לייזי גורדון צילום: עדי אבישי
כל הכבוד למכבי ת"א ולאוהדים שלה על הניצחון החשוב אתמול, שקירב אותם משחק בודד מהפיינל פור. כמו שאפשר היה לצפות, "הג'ורות" (טבעות הסלים) במילאנו אינן כמו בנוקיה, ולכן חוץ מקו העונשין האיטלקים פשוט לא פגעו. עם זאת, אחרי אתמול בלילה ועם עוד כמה אימונים בהיכל, אני מבטיח לכם שאחוזי הקליעה שלהם יהיו הרבה יותר גבוהים במשחק הרביעי, אבל על כך ארחיב בטור הבא.
לראות את סופוקליס שחורצאניטיס משתטח על הפארקט כמו מתעמל אומנותי או שוער כדורגל ומכניס טירוף זה לא חדש, אבל אם הוא היה מזנק לריבאונד באותה צורה, הוא היה מנקה 8-10 קרשים בממוצע. אולי זה היה עוזר באחת מנקודות החולשה של מכבי, שלא מצליחה לייצר התקפות מתפרצות אחרי ריבאונד הגנה או אפילו ספיגת סל.
בכדורסל קיימות שלוש דרכים לצאת ל"פאסט ברייק". הדרך הטובה ביותר היא על ידי חטיפה, כי לקבוצה המאבדת אין צ'אנס לחזור בזמן להגנה ולחוטפת תמיד יהיה יתרון מספרי. אפשרות שנייה היא אחרי שקיבלת סל: במקום לאפשר ליריבה להתארגן, אתה לא נותן לכדור אפילו ליפול מהרשת ובצעד אחד מוציא מסירה מהירה לרכז. בימי בהפועל אילת, היינו מוציאים את הכדור כל כך מהר – כמו בפיניקס סאנס – שעד שהקבוצה השנייה הייתה מסיימת לחגוג את הסל, היא כבר קיבלה אחד בחזרה.
אופציה נוספת היא ריבאונד הגנה, וכאן הבעיה שלי עם "ביג סופו". אם הוא היה סוגר לבוקס אאוט כמו שצריך, הוא היה שחקן ענק. אי אפשר לצאת למתפרצת בלי ריבאונד הגנה, וגם כשמכבי מורידים אותו נדמה שהם לא מאמינים על מזלם הטוב ומחזיקים אותו קרוב ללב מתוך חשש, מה שמאפשר ליריבה לרדת בצורה מאורגנת ולהסתדר להתקפה על חצי מגרש.
כולם מחפשים הזדהות דרך השחקן הישראלי, אבל הזהות של הכדורסל של מכבי בפרט והישראלי בכלל הייתה ה"פאסט ברייקים" הקטלניים, עוד מהימים של מיקי ומוטי. פעם הכדור היה טס במהירות שיא לסל היריבה. כולם מודעים לעובדה שכאשר אתה רץ, קורים דבר חיוביים: אם המתפרצת לא צלחה, נותר יותר זמן על שעון ה-24 לסדר התקפה עומדת; היריבה לחוצה לחזור מהר בכל פוזשן כדי לא לחטוף סלים קלים; ולעיתים זה גם ממלא אותה בעבירות, ששחקנים מקריבים כדי למנוע סל קל.
בנוסף, בכל פעם שאתה דוחף את הכדור קדימה, אתה גורם לעייפות ופאניקה מתמדת אצל ההגנה. במכבי זה יכול להוביל לשלשות קלות בכנפיים או של "טריילר" שמצטרף מאחור כמו דיוויד בלו, או לפיק אנד רול במעבר לפני שההגנה מסודרת. כמובן, זאת אופציה נפלאה מול יריבה שמרבה לשמור אזורית, מכיוון שהמתפרצות יוצרות אנדרלמוסיה ואין לה זמן לסדר את ההגנה.
למכבי חסרים כיום ריבאונדרים שמורידים קרשים בביטחון, וכל כדור חוזר שלה מגיע אחרי מלחמה. כששחקן צהוב מצליח להשיג את הכדור, הוא מחכה להגנה מתוך חשש מהשחקנים שמנסים לגנוב את הכדור בחצי שלו, מה שמאפשר ליריבה לרדת ולהתארגן. זה גורם לאובדן שניות יקרות כמעט בכל התקפה. הרי עם טייריס רייס, יוגב אוחיון וריקי היקמן, אפשר לעבור את קו החצי בשלוש שניות גם אם סופו מאחר לבוא, ותתפלאו כמה מהיר יכול להיות היווני כשבא לו לרוץ.
ריבאונדר טוב רואה את המגרש (Court vision) בשנייה שהכדור אצלו וכבר באוויר הוא קורא איפה הפוינט גארד לו, תוך סימון "הגנבים" שמקווים לחטוף לו את הכדור. הוא גם צריך להיות דרוך ולהחליט אם לשחרר מיד את ה"אאוטלט פאס" או לחלופין לבצע הטעיית מסירה, להוריד כדרור לפארקט ורק אז לשחרר למוביל הכדור האמיתי.
ה"פאסט ברייק" שהדהים את אירופה ממכבי של שנות השבעים זכור בעיקר בגלל מיקי ומוטי, אך גם ג'ים בוטרייט, לו סילבר, אולסי פרי וארל וויליאמס היו פקטור חשוב בו, כי הם היו השחקנים שידעו להוציא את המתפרצות האלו לדרך. כמובן שהמשחק היה שונה לגמרי מהיום ורוב המתפרצות התחילו בזמנו אחרי אזורית 2-3, שמקשה על ריבאונד ההגנה מלכתחילה, אבל זו כבר שיחה לפעם אחרת.
מכבי של העונה הייתה במקום אחר אם רק השכילה להוסיף למגוון שלה התקפה מתפרצת וידעה לדחוף את הכדור פעם אחר פעם. כולנו זוכרים הרי איך הקהל בהיכל נוקיה היה יוצא מגידרו כמו בימים של פיני גרשון, עם יסיקביצ'יוס ("Yasi-K"), וויצ'יץ', פארקר ובאסטון, שידעו לבצע את משחק המעבר בצורה נפלאה.
מה דעתך על הכתבה?