מאת: אביחי קרבצ'יק ומערכת אתר ספורט2 צילום: מתוך עיתון "ידיעות אחרונות"
זו היתה אחת מעונות הכדורגל היותר דרמטיות ב-20 השנים האחרונות. במשך 29 מחזורים רצו מכבי ת"א ומכבי חיפה ראש בראש בקרב ישיר על התואר. לצהובים היו צ'אנסים לגמור סיפור כמה שבועות לסיום הליגה, אבל שתי תוצאות תיקו מפתיעות מול מכבי הרצליה ומכבי פ"ת מנעו זאת מהם. הכל התנקז למחזור הסיום שלא בישר טובות לחבורה של אברהם גרנט. היא הוליכה אמנם עם 60 נקודות כאשר לירוקים היו 58, אבל חיפה עמדה לארח בקרית אליעזר את הפועל בית שאן החלשה מהתחתית, בעוד שהצהובים יצאו לווסרמיל לפגוש את הפועל ב"ש. הפרש השערים הירוק היה עדיף, ולכן המשמעות היתה ברורה: רק ניצחון יבטיח למכבי את הצלחת.
על פניו לא נשמע מפחיד מדי, נכון? ובכן, הנה הספרה שהיתה רשומה תחת הקטגוריה 'הפסדי בית' אצל הדרומיים – 0. למעשה, עד למחזור הסיום ההוא האדומים היו היחידים בליגה שלא ירדו מנוצחים ממשחק שאותו אירחו. אלה היו ימים בהם הקלישאה "האליפות עוברת דרך ב"ש" לא היתה קלישאה. היא היתה המציאות. וב-27 במאי 1995 חשש כל אוהד מכבי שהיגיון בראשו שהמציאות הזו תתפוצץ לו בפנים, ובצורה הכי כואבת שאפשר.
(מתוך עיתון "ידיעות")
***
לא שלמכבי היתה חסרה מוטיבציה לפני אותה שבת שרבית. הצלחת היתה מונחת על השולחן, וזה תמריץ מספיק גדול, אבל בכל זאת, היה עוד עניין באותה העונה. מכבי לא נאבקה רק ביריבות שלה, אלא גם באווירה מסביב – תקשורת, אוהדים ודעת קהל – ואותה אווירה הכתירה את חיפה לקבוצה הטובה במדינה, ללא כל קשר למי תזכה בפועל בכתר. אפשר להבין. הירוקים היו אז שנה אחרי 93/94 הבלתי נשכחת, אותה סיימו ללא הפסד ועם קמפיין ענק באירופה. הם היו הסמל של הכדורגל היפה כאשר תחת גיורא שפיגל שיחקו אז בין היתר ברקוביץ', רביבו, חזן, קנדאורוב, שטרית והולצמן. החבורה של גרנט עם קלינגר, שוהם, ברומר, שלח, אובארוב, דריקס ונמני נחשבה לפייטרית, אבל לאפורה יותר. לפיזית, כוחנית.
"הרגשנו שזה אנחנו נגד כל העולם. כולם רצו שחיפה תיקח את האליפות", משחזר אלי דריקס את התחושות, 19 שנים אחרי. "אני עוד זוכר היטב שכשנכנסנו עם האוטובוס לב"ש, היו שם אנשים שיצאו לרחוב עם דגלים ירוקים. אבל ברגע שראינו שכל האצטדיון צהוב, הכל השתנה. ההרגשה הפכה לעילאית". גם גדי ברומר ממשיך בקו דומה: "באותה תקופה תמיד השוו אותנו לחיפה, ואם לומר את האמת החומר שלהם היה טוב יותר משלנו. אצלנו היו פחות שחקני נבחרת, אבל מצד שני מה שהיה מיוחד זה שלא היה לנו אגו בכלל. עדיין, היה לחץ גדול. הרגשנו שזה משחק של להיות או לחדול".
ואם במוטיבציה עסקיננו, הנה עוד משהו שעזר לשחקני מכבי להגיע בטירוף לווסרמיל. את גדי חזות אתם זוכרים? עכברי כדורגל ישראלי אמיתיים לא יוכלו לשכוח. המגן המיתולוגי של ב"ש, שנודע בבעיטות הפצצה ששיגר ברגל ימין, דאג "לחמם" את העסק. "האמת שזה היה במקרה, אבל כן, הדלקתי את האווירה", הוא מספר בחיוך. "יום לפני המשחק יצאתי בכותרת בידיעות אחרונות: 'האליפות תהיה של מכבי חיפה'. זה מה שגרם לקהל של מכבי ולשחקנים להגיע באטרף. רק רציתי שהעסק יהפוך למעניין. בפועל, הפליטה הזו גרמה לי לעזוב את המשחק 3 דקות לפני כדי שהקהל שלהם לא ידרוס אותי…"
(מתוך עיתון "ידיעות")
***
10,000 צהובים הגיעו באותו יום לאיצטדיון וסרמיל, וגם גמל אחד (כן, גמל) אותו סחב עד למגרש האוהד המוכר משנות ה-90, אלפרד ברכה. אותה רבבה, בתוספת לכמה אלפים מקומיים (ולגמל), ראו שתי קבוצות שהושפעו מאוד, באופן טבעי, מהמתח. נמני מצד אחד ו-ויקטור מורוז מן העבר השני ניסו לסכן עם בעיטות, אבל פרט לזה הרבה כדורגל לא היה כמעט לכל אורך המחצית הראשונה. "זה באמת היה כמו גמר גביע", מסביר אמיר שלח. "היה לנו ברור שכמו שהשמחה בסיום יכולה להיות גדולה, כך גם האכזבה עלולה להיות קשה. אני לא זוכר אף רגע מהמשחק הזה, חוץ כמובן מההתרוממות של אלון והנגיחה ההיא".
השעון סגר 44 דקות כאשר אבי נמני הוכשל באגף על ידי גדי חזות. במהלך הכנת הכתבה ניר קלינגר סיפר ש"לא פחד לרגע לחזור הביתה בלי לזכות באליפות". בדיוק בגלל המנטליות הזו היה לו חלק במהלך ההיסטורי שבא לאחר אותה הכשלה. קפטן מכבי הגביה לרחבה, אלון ברומר זינק גבוה מעל כולם ועם נגיחה אחורית לפינה השמאלית של השער הכניע את שאול סמדג'ה. ה-0:1 לווה עם שאגה של הקהל, שנשמעה היטב עד לכרמל. "אלון התרומם כאילו השמיים הם הגבול", מחייך האח גדי. "היה ברור שמשם והלאה אנחנו הולכים עם זה עד הסוף".
הגמל בווסרמיל, מאותו משחק אליפות לפני 19 שנים (צילום מסך)
ומכבי אכן הלכה עם זה עד הסוף. אבל עוד לפני הסוף הגיע האירוע הביזארי באמת של הערב. בסביבות הדקה ה-80, בערך כשקלאודיו קהימי מבית שאן נעץ את השלישי ברשת של מכבי חיפה (וסידר לרינו צרור סיום אדיר ליצירת הקאלט 'בית שאן סרט מלחמה'), הקהל החליט שנמאס לו. נחיל של אוהדי מכבי פרץ למגרש, פשוטו כמשמעו. השופטים, הקוונים, השחקנים – כולם נבלעו בתוך ים צהוב. דני קורן, בהחלטה אמיצה וספורטיבית, החליט שהמשחק הזה יגיע לסיומו בדרך זו או אחרת. הקהל פוזר לצדדים, אבל אז נשמעה שריקת הסיום בקרית אליעזר וההמונים פרצו שוב. ואז שוב הוזזו הצידה. וכך, משחק האליפות בשנת 1995 הגיע לסיומו עם מחזה סוריאליסטי בו רבבת אוהדים עומדת על הקווים במשך 6 דקות ומחכה להתנפל על הגיבורים.
והיא אכן התנפלה. "סיימתי את המשחק בלי מכנסיים", משחזר קלינגר והקפטן השני, אלי דריקס, מאשר ומוסיף: "הפשיטו אותנו, לקחו לנו את הנעליים, את הגרביים. חוץ מתחתונים, לקחו לנו הכל. שבוע לאחר מכן היה לנו משחק, ולא היו לי נעליים. אי אפשר לשחק הרי מיד עם נעל חדשה, צריך זמן להתרגל". גם ברומר עוד זוכר היטב את מופע הסטריפטיז הקולקטיבי שנכפה עליו ועל חבריו, ועל הדרך מדווח על עוד כמה מראות שרק הכדורגל הישראלי יכול לספק. "האוהדים פירקו את כל המגרש", הוא מחייך. "אני זוכר שמהאוטובוס ראיתי אוהדים הולכים ברגל עם קורות, זה מחזה לא הגיוני, אי אפשר לתאר".
השיירה הצהובה בדרך למשחק האליפות (צילום מסך)
***
כשכבר כן הצליחו לברוח מההמון, שחקני מכבי המשיכו את החגיגה בחדר ההלבשה. ההתפרקות היתה טוטאלית. המים זרמו, גם השמפניה. כולם לקחו חלק במסיבה המאולתרת, כל המתח התפרק. ובזמן שהשחקנים קפצו ושרו, רק אדם אחד שמר על פרופורציות. אברם גרנט קוראים לו. אולי זכרון אחד של אשתו יכול להסביר לכם מדוע. זכרון שבמבט לאחור הוא סוג של קדימון לשנים שבאו אחר כך והיו פחות נעימות למועדון ולבעלה בקדנציה השניה בקרית שלום (מ-96/97 עד 99/00). "דבר אחד לא אשכח", מספרת צופית גרנט. "באמצע החגיגות, בחדר ההלבשה, אברם חיבק אותי ואמר לי: 'את רואה? אחרי אליפות הכל נפלא. אתה יכול לקטוף את הירח. כשמגיעים הפסדים, אתה נשאר עם דבר אחד ביד – רשימת טלפונים של עיתונאים שאתה צריך לחזור אליהם ולהסביר מה לא עובד".
מה דעתך על הכתבה?