מאת: לירן שכנר, מעריב-סופהשבוע צילום: Gettyimages
מערב הפרישה של אנדי רם, אזכור בעיקר את המשפט שבו הסביר מהו ההישג הגדול בחייו. רם סיפר שעלה לארץ בגיל חמש עם אביו, אמו, אחיו ואחותו, וחוץ מדוד אחד לא היה להם קשר עם ישראל. והנה, 29 שנים וקריירת טניס מפוארת אחרי, הוא עמד על הבמה ומולו כל אוהביו ואהוביו. "זה ההישג הגדול ביותר שלי", אמר. ואכן, מעבר לכל מה שעשה על משטחי הטניס בעשרות מדינות, נזכור את אנדי בעיקר כדמות, כאישיות שגורמת לך לחייך ולאהוב, ובעיקר להתחבר.
בדרך כלל, כשאומרים על ספורטאי שהוא "צבעוני", אז גם מוסיפים – אפשר לאהוב אותו, אפשר לשנוא, אבל הוא מעניין. פה המקרה שונה לגמרי – את אנדי רם כולם אוהבים. יש בו רק אמת, אין לו בושה לחלום, להיות שטותניק, לשמוח כמו אחרון האוהדים. יש בו – והוא טרח לציין זאת אמש אין ספור פעמים – אהבה כמעט מקודשת לחצי השני שלו, יוני ארליך. ובעיקר, הוא יודע מתי להפסיק.
עם המחבט, האיש הגיע אל הבמות הכי גבוהות שידע טניסאי ישראלי. נכון, עמוס מנסדורף היה טניסאי טוב ממנו, זה ברור. אבל אנדי, וגם יוני, ידעו לנווט את הקריירה למקום שבו יוכלו להגיע עד הטופ, והצליחו. להיות שלוש פעמים אלוף גראנד סלאם (פעמיים בזוגות המעורבים, פעם עם ארליך)? אכן, כך קרה.
כשמסתכלים אל העשור שחלף, מבינים כמה הוא וארליך החזירו לקהל הישראלי את החשק לראות טניס, לשחק טניס ולהרגיש שבכל זאת יש לנו ענף שמביא גאווה – וזה למעשה ההישג הכי גדול שלהם. בתקופתם הפך גביע דיוויס לאירוע כמעט לאומי, פעמיים בשנה. אנדיוני, יחד עם הראל לוי, דודי סלע, ונועם אוקון, הגיעו אחרי כמעט עשור שבו שכחנו שמשחקים טניס בישראל, ועשו שרות נהדר לענף.
לטעמי, מתוך החבורה כולה, רם הוא הסמל של הדור המצוין הזה. התרגלנו לטוב, ומה יהיה עכשיו? פרישתו מסמנת את סוף העידן, וזה מפחיד. זה נראה כאילו אנחנו בדרך למדבר.
###
לפני ואחרי רם, עלו אל הדשא פפ וז'וזה. את העונה הם החלו בקרב ראש-בראש בסופר קאפ, כשני המאמנים המובילים בעולם. את העונה הזו הם מסיימים עם סימן שאלה – לא גדול – אבל מהבהב. על המבחן של גווארדיולה כבר דיברנו. את האליפות המקומית עם הסגל הקיים, גם מתיאס זאמר (המנהל/ מנווט המקצועי) ומאמן הכושר היו מביאים. היינקס לקח טרבל, פפ עשה קולות של שיחזור, אבל מאז שזכה בתואר האליפות הוא נכשל.
ירידת המתח הדרסטית בליגה חלחלה גם החוצה ליבשת. אפשר להפסיד מול רונאלדו ואנצ'לוטי, אבל המשחק המביש מול ריאל צריך להדליק נורה אדומה אצל זאמר – פפ הגדול יהיה תחת מבחן רציני בעונה הבאה. יכולתו לבנות תמהיל מחודש תעמוד למבחן. חיזוק ההגנה תהיה משימה עליונה.
גם את חברו הטוב של פפ ישאלו שאלות. מעמדו של מוריניו יציב ואיתן, אבל את העונה הזו הוא יסיים בלי תואר – וזה לא היה בתכנון. נכון שלאורך כל העונה הוא ניסה להנמיך ציפיות – אבל בפועל, מוריניו היה משוכנע שזכייה בליגת האלופות היא אפשרית. צריך לסייג – המשחק היה יכול להיגמר אחרת לחלוטין. ז'וזה לא הושפל כמו פפ, טעויות ההגנה המוזרות והלא אופייניות היו בעוכריו (טרי החצי-פצוע לא היה צריך לשחק), אבל בסוף, התוצאות הן אלה שקובעות.
גם המיוחד יעמוד בעונה הבאה במבחן רציני, בביתו שלו. עוד עונה ללא תואר לא תתקבל אצל אברמוביץ'. ז'וזה יקבל את כל הכסף שבעולם כדי לחזק את החוד העייף, להביא את פלקאו (דייגו קוסטה הוא אובר-רייטד מושלם, ומוריניו יודע את זה), ועוד חלוץ בקנה מידה עולמי.
הביטוי "לא לעולם חוסן" קיבל השבוע משמעות עליונה. ולכן, בשנה הבאה, אם פפ וז'וזה לא יעמדו במטרות, הביטוי עלול לקפוץ אל המדרגה הבאה, הלא נעימה.
מה דעתך על הכתבה?