מאת: אלון שטיינברג צילום:עדי אבישי
בסופו של דבר, הכל עניין של אמונה. התלבטתי אם ללכת למשחק. באמת שהתלבטתי. אני יודע, משחק על האליפות והכל, אבל האם אני באמת מאמין? האם באמת אפשר לנצח את מכבי תל אביב ביד אליהו? אותו יד אליהו נוראי שבו תמיד, אבל תמיד הפסדנו? אותו יד אליהו שכבר בירידה מאיילון אנחנו במינוס 15, אותו יד אליהו שבו בפעם היחידה שיכולנו לקחת תואר ומולנו לא עמדו הצהובים השנואים, הפסדנו את גביע המדינה בשניות האחרונות להפועל חולון? האכזבות, ההחמצות, ההפסדים הכואבים עדיין צרובים עמוק בתודעה, מורגשים היטב בבטן, והגוף אומר "לא עוד! אל תעשה את זה לעצמך, אתה לא יכול לשאת עוד כאב".
ביום ראשון עוד הייתי אופטימי. נסעתי לרוממה להיפגש עם כל החברים הוותיקים, החברים מהתיכון, מהיסודי, אלה של יציע ג' המקורי, זה של רוממה לא של קרית אליעזר. פגישה ראשונה ביציע אחרי 20 שנה. החיפאים "התל אביביים" מתאחדים עם אחיהם שנשארו בכפר. בעונה שעברה, בשיא המהפכה שעברה מכבי חיפה לא היינו שם כדי לתמוך. לא היינו שותפים לתהליך, לא הלכנו למשחקים במהלך העונה, רק עקבנו מרחוק, מהגלות מרצון בתל אביב אחרי מה שקורה עם מכורתנו. היה לנו קשה להאמין שזה אפשרי בכלל לאיים על התואר, על ההגמוניה של הצהובים. ובטח שלא אנחנו. לא מכבי חיפה. להיות אלופים בכדורסל זה ממש לא בדי.אן. איי שלנו.
פרנקו מוציא ריאה בצרחות על המזכירות (צילום: עדי אבישי)
אחרי כל כך הרבה שנים של אכזבות, ברור שאין סיכוי. כשחיפה עלתה לגמר בעונה שעברה, ברוממה המחודש, פתאום משהו חלחל. משהו רצה להאמין, ניסינו להגיע למשחק אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הכל היה סולד אאוט. ככה, בגלל חוסר באמונה פספסנו את התואר הראשון של מכבי חיפה בכדורסל. בושה, אשמה, שנאה עצמית, אין רגש שלילי שאי אפשר להדביק למה שהרגשתי בעונה שעברה על זה שהרשיתי לעצמי לפספס כזה רגע היסטורי.
אז שהעונה נחמיץ שוב? בחיים לא! המשחק ברוממה היה מרגש, האולם החדש והיפה, הקהל העצום, תענוג. חיפאים לשעבר מכל העולם שלחו לנו מסרי חיזוק בטוויטר ובפייסבוק, אבל הפעם כלום לא עזר, והצהובים שוב ניצחו. עכשיו אנחנו צריכים 5 הפרש. ביד אליהו. בנוקיה. בנוקיהו או איך שלא תרצו לקרוא לאולם המנחוס הזה. אז ללכת? יש אמונה? או ששוב ניתן לספק לנצח אותי?
הלכתי. לא עם אמונה גדולה, אלא עם תקווה מלווה בחשש עמוק. חברים צהובים ("חברים" עלק) טענו ש"מכבי" תנצח בעשרים הפרש. לפחות. התשובה שלי אליהם היתה "איזה מכבי?" אם יש משהו שחיפאים שונאים יותר מכל היא שמנחסים את המילה "מכבי" לצהובים מתל אביב. הלו! "מכבי" יש רק בחיפה! אז שכל האורי לוי – גור שלפים יתעוררו על עצמם. העניין זה לכשעצמו כבר ניער אותי סופית ועכשיו כל מה שנשאר זה לראות מתי גם אתחיל להאמין שאפשר לעשות את זה. האווירה בהיכל הייתה מדהימה. מקהלת הצבא הירוק עם 3000 איש שהצליחו להשיג איכשהו כרטיס נותנת תצוגת עידוד מרגשת (בחוץ שמעתי ספסרים שמוכרים כרטיסים ב- 600 ו 700 שקל, כמו ההופעה של הסטונס כשמורן רוט בתפקיד מיק ג'אגר).
אז יש אמונה? כמעט. דונטה נפצע בדקה השניה והשאיר את כולנו בלי אוויר. מזל שיש את רודריק. מאיפה הוא בא פתאום? גם הנינג בעניינים ופתאום מכבי חיפה נראית כמו קבוצה ולא דונטה+ 4. אנחנו מובילים. בן רייס נותן שלשת באזר בסוף הרבע הראשון שנותנת את האות לבאות: 20 הפרש בחיים לא יהיה פה היום. עד המחצית שומרים על משחק צמוד, דונטה נכנס לעניינים, רנדל שם כמו תמיד אבל מה קורה עם הישראלים? למי שזוכר ימים רחוקים עם זרים הזויים עם שמות כמו ביפלס ובאטס, או במקרה הטוב ג'ון פלאוארס, התקופה הזאת של זרים איכותיים נראית כמו אחרית הימים.
חיפה הגדולה של סוף שנות השמונים – תחילת התשעים הייתה מושתתת על ישראלים חזקים כמו עדי גורדון, דורון שפע, שטיינהאואר ארי רוזנברג, אסף ברנע וקורן אמישה. הזרים היו פח, או כמו שקראנו להם "שחקני חילוש". חוץ מג'ו ביניון המשוגע שקלע 36 נקודות ברוממה על מכבי תל אביב של ג'מצ'י ומגי לא הכרנו זרים ברמה. אבל איך ננצח ביד אליהו כשמורן רוט קולע 2 מ-400 וכשלדוגי יש יותר עבירות מנקודות???
למרות החולשה של הישראלים הרבע השלישי נפתח בסערה ואנחנו מובילים כבר ב-8. על מכבי תל אביב. ביד אליהו. לא להאמין. אבל רגע, זאת מכבי תל אביב. אלה מימי חמישי בטלוויזיה, אלה שרק לא מזמן היה להם נס מילאנו, אלה שניצחו את צסק"א ואת ריאל מדריד האיומה. אלה אלופי פאקינג אירופה. אלה לא מפחדים משום דבר, ברור שהם יחזרו. והם אכן חזרו. הישראלים של חיפה המשיכו בעיקר להפריע לדונטה, גם הצרחות של קוז'י מהספסל לא עזרו, והנה כבר 6 הפרש לצהובים. עכשיו צריך 11 נקודות כדי לנצח. אפשר כבר ללכת הביתה? אז לא.
דונטה החליט שהוא לא מוותר, רנדל התחפש ליבזורי ונתן שלשה ענקית, ופתאום 4 הפרש לנו, 50 שניות לסוף. לא יאומן. או בעצם כן יאומן. 50 שניות לסוף. פסק זמן. גם אני צריך פסק זמן. לצלם את הרגע ולהתחיל להאמין. אנחנו יכולים לעשות את זה. אני אומר את זה שוב לעצמי כדי להיות בטוח: כן! אנחנו יכולים לנצח את מכבי את תל אביב ביד אליהו!
2.5 שניות לסוף, עדיין 4 הפרש, כדור של תל אביב. אפשרי? החטאה של בלו, דווין סמית קולע את הריבאונד עם הבאזר, השופטים מתייעצים, צופים במוניטור (מזל שיש אותו), מסמנים שאין סל. סידי לא מבין ומכריז שמכבי תל אביב אלופה, הקהל הצהוב בטירוף, פרנקו מוציא ריאה בצרחות על המזכירות. אין סל. תיקו. הולכים להארכה. אוויר!
פעם החלטת שופטים כזאת נגד מכבי תל אביב ביד אליהו הייתה בלתי אפשרית. אבל יש רוחות חדשות באוויר וכל הכבוד לשופטים. הכל אפשרי. יש אמונה, יש דונטה סמית', אין לי אוויר אבל אפשר לנצח. המזכירות מתבלבלת עם השעון, תוקעת את המשחק ל- 10 דקות שבו כולם מתקררים. עוד טריק של שמעון הבלתי נגמר? יאללה, עזוב אותך מקונספירציות עכשיו.
חוזרים למשחק עם שעון ידני ל-43 שניות. ליגת ווינר סל 2014, מדהים. לא חשוב. הקהל בשיגעון, כולם צורחים, מעודדים בטירוף. זה יתכן, זה אפשרי כל עוד אנחנו כאן שרים. לא יודע מאיפה עוד יש למישהו כוחות. שתי נקודות לנו, החטאה של תל אביב, 14 שניות והכדור בידיים של דונטה. לנשום. זה האיש שאיתו אתה רוצה ללכת. לנשום. בבקשה שיקח שלשה כי אף אחד לא עומד בעוד הארכה. הוא הולך לבד פנימה. טיוס קופץ וחוסם.
מאז האנטנה של סלקטר לא היה ניתור כזה. נגמר. הפסדנו. כלומר ניצחנו, אבל הפסדנו. מאד מבלבל. אני תופס את הראש, תופס את הבטן, לוקח נשימה עמוקה. ידעתי שאסור לי להרשות לעצמי להאמין. ידעתי שאסור לי להיות חשוף ככה, ידעתי שבסוף, כמו תמיד, הצהובים ינצחו. ידעתי. ועכשיו זה כואב. עכשיו זה עצוב. לא רוצה לראות הנפת צלחת צהובה. לא יכול להכיל את זה. נוסע הביתה, ל… תל אביב. כן. חולה על חיפה וגר פה. ככה זה.
בבוקר, כבר קמתי אחרת לגמרי. נכון, לא לקחנו אליפות. נכון, זה כאב. אבל היי, הייתי שותף למשחק ענק, לקרב אדיר שאני לא זוכר כמותו על התואר, לאווירה מחשמלת של שני מחנות אוהדים אדירים, למשחק שהוכרע עם הבאזר, פעמיים, בליגה הישראלית ולא באן. בי. איי, וכן, אחרי 65 משחקים גם ניצחנו ביד אליהו. סוף סוף. אבל הכי חשוב, הרשיתי לעצמי להאמין, הרשיתי לעצמי להיות שם, עד הסוף, הרשיתי לעצמי להיות פגיע. ושרדתי. אני גאה. תודה לך מכבי (חיפה) על עונה כה יפה.
מה דעתך על הכתבה?