תארו לעצמכם שמישהו ירצח, חלילה, את ראש הממשלה. מה יגידו במחנה השמאל? שרוב הנמנים על שורותיו אינם אנשים אלימים? שההפגנות בקפלן התאפיינו לרוב בהתנהגות מופתית מצד יותר מ- 90% ממשתתפיהן, שעומדים משרונה ומערבה, כל הדרך עד לאבן גבירול ודגלי ישראל בידיהם?
הרי זה יהיה כאילו כמו שאמרו אוהדי בית"ר ירושלים מהיציע המערבי על הגזענות האלימה והמחליאה של לה-פמילייה, כמו שהעידו בציונות הדתית (המחנה, לא המפלגה) על עצמם: למה להכתים מחנה שלם בגלל עשב שוטה, או כמה עשבים כאלה שצמחו בשוליו, נכון?
אם לתמצת את עמדת המגננה שאליה נכנסו אוהדי הפועל תל אביב מאז עוד ניסיון לרצח על הפרקט במגרש המכונה "היכל שלמה", הרי שהיא תהיה משהו כמו: "כן, האלימות נוראית, אבל…". וזו הבעיה, שאין אבל. אוהדי הפועל תל אביב כולם נושאים באחריות קולקטיבית לאלימות של אותו קומץ מכוער משורותיהם, זה שהפך את הביקור של אוהדי חוץ במגרשם הביתי של האדומים לחוויה נוראית שכרוכה בסיכון פיזי.
עוד באותו נושא:
אוהדים של הפועל תל אביב תקפו אוהד הפועל חיפה באלימות קשה הדגל השחור הונף: מי שלא יטפל עכשיו, לא יוכל להתנער אחר כך "לה פמיליה של הפועל, מול עיניו של רמי כהן!": ברשת הזדעזעו מיקי זוהר: "אירוע חמור מאין כמותו ובנס לא הסתיים במוות" שברים באף ומזעזוע מוח קל: אוהד הפועל חיפה שוחרר מביה"ח
זיכרונות מרוממה
תכף נחזור לאניגמה הזאת שבמסגרתה הקבוצה שמתחפשת לאינטלקטואלית ושוחרת שלום הופכת במשחקיה (בעיקר כאלה שנגמרים בהפסד) לחבורה של ברברים צמאי דם, אבל קודם כל כמה מילים בנימה אישית.
עד כמה שיישמע הדבר מוזר, הייתי אוהד של שתי הקבוצות שנפגשו אמש על הפרקט בדרייב אין: נולדתי וגדלתי בחיפה. במסגרייה של אבי המנוח נבנה גשר התאורה ששימש את היכל הספורט הישן של רוממה, עת הוקם במחצית שנות השבעים. הפועל חיפה של שאול לופו, שרי בן צבי, שי שרף וחיים זלוטיקמן הייתה הקבוצה שלי. החזקתי במנוי למה שכונה אז "גוש ו'", יציע האוהדים השרופים ברוממה הישנה, שנוררתי מאמי כסף כדי לנדוד באוטובוסים (וכשלא הצלחתי, גם בטרמפים) למשחקי החוץ – מכפר גלעדי שבצפון ועד לאולם הפחים בחולון (הנקודה הדרומית ביותר על מפת הכדורסל של אותם ימים).
פה ושם הייתה גם אלימות: פעם אחת אחרי דרבי שבו ניצחנו רדפו אחרינו אוהדי מכבי חיפה (למזלי, כמו בבדיחה הידועה על הנמר ולמרות שלא הייתי מעולם אצן גדול, הצלחתי לרוץ מהר יותר מזה שנפל לידיהם ויצא עם פנס בעין). לזכותם של הירוקים אזכיר גם שאוהדי מכבי חיפה, אב ובנו, הם שפינו את החבר הפצוע לבית החולים.
בטרנזיסטור שחובר למ"ק 77, העבירו לי בשידור חי ללבנון את משחק הפלייאוף ההוא, ב-1989, שבו כמעט הדיחה הפועל חיפה את מכבי תל אביב. רק אחרי הצבא נפרדתי מהפועל חיפה, כשבחרתי ב"קריירה" ארעית של פועל בניין לא-חוקי בסידני, אוסטרליה. כששבתי ארצה גיליתי שאחד בשם קובי שלזינגר עבד על כולם בעיניים, והותיר אחריו חובות כבדים – ואותי, ללא קבוצה.
כמה חודשים אחר כך עברתי לגור בתל אביב ואימצתי לחיקי את הדבר האדום הבא: רכשתי כרטיסים במחיר מופקע לסדרת הגמר המצוינת ההיא של 1992, שבה הפועל תל אביב של צביקה שרף גררה את מכבי לסדרת גמר של 5 משחקים – וכמה עונות מאוחר יותר, נגררתי בעצמי על ידי חבר, בחור חכם בדרך כלל, אבל לא במקרה שבו האמין לשאול אייזנברג שהבטיח: "יש קבוצה לאליפות", לרכישה של מנוי ליציעי אוסישקין. אבוי: הפועל תל אביב שאימצתי הלכה בעקבות הפועל חיפה, כלומר התפרקה – ובכך תם פרק הכדורסל הישראלי בחיי, זה שבו הצלחתי לחסל שני מועדוני כדורסל בתוך שנים ספורות.
איפה הילד?
למרות הזיכרונות המרים-מתוקים, הורשתי את אהדת הפועל חיפה לבני, שלמרות היותו תל אביבי מלידה, פוקד מעת לעת את יציעי סמי עופר או רוממה. בשבת בבוקר, בעודנו מבקרים את אחותו החיילת בגבול הרצועה, הוא התקשר לשאול אם אני רוצה שיזמין לנו כרטיסים למשחק בדרייב אין. התלבטתי מעט ואחר כך סירבתי מסיבות שאינן קשורות לחשש מאלימות: המשחק יתחיל בתשע, ייגמר באחת-עשרה – ואז אצטרך לעשות את כל הדרך מהדרייב אין עד למרכז תל אביב, על האופנוע, כשבדרך נהגים ששתו עד לא ידע לנהוג? כך יצא שהוא רכש לעצמו כרטיס אחד ליציע האורחים והלך למשחק לבד.
אם לסכם כבר קרוב ל-50 שנה במגרשי הספורט בישראל ובעולם, הרי שאומר רק זאת: שום רגע של התעלות – מהאליפות הראשונה (והיחידה) של הפועל חיפה ביציעי קריית-אליעזר ועד להתעלפות דומעת ביציע במוסקבה, אחרי שמנצ'סטר יונייטד זכתה בליגת האלופות, לא היה שווה לי את השעתיים של החרדה שעברו עלי מהרגע ששמעתי ששני אוהדי הפועל חיפה הוכו עד כדי צורך לפנותם לבית החולים – ועד לרגע ששמעתי מהילד, שהחמיץ את הודעות הווטסאפ המודאגות שלי, שהוא הגיע הביתה בשלום. בחיי שלא דאגתי לו כך אפילו עת שירת לאחרונה במילואים.
לא הייתי נדרש לרזומה האישי שלי, בדגש על היממה האחרונה, אלמלא היה לו קשר הדוק ללקח כללי יותר: במקום שבו הורים צריכים לדאוג ל"ילדים" בני 25, לא יהיו ילדים בני 5 או נערים בני 15. ובמקום שבו אין ילדים, לא יהיה ספורט.
איפה שר הספורט?
בעולם כבר הבינו את זה מזמן, כבר נמאס להזכיר איך פתרו במקומות כמו אנגליה וגרמניה את בעיית האלימות במגרשים, עם שדרוג התשתיות, אבטחה מוגברת, אמצעי אכיפה חריגים – על גבול פגיעה בחופש הפרט, משטרה ככוח התערבות יעיל, רק במקרה שבו יש צורך במעצרים – ומעל כל אלה: ענישת מינימום מחמירה של בתי המשפט.
לא אכביר כאן מילים ואוסיף על כל אלה, שמפורטים לעייפה בכל פעם שבה האלימות בספורט הישראלי מרימה את ראשה המכוער. אציין רק זאת: שום דבר מכל אלה, הגם שכולם ניתנים ליישום, לא מתבצע בישראל. כי למה לעשות אם אפשר לכנס עוד ועדה, לקבל עוד סיקור לדיוניה ובסוף להחליק את ההמלצות למגירה?
אז הנה, קבל עם ועדה: אני, שסולד בכל נימי נפשי ממפלגתו של שר התרבות והספורט ותרבות שלטונה, מודיע שאתמוך ללא סייג בכל צעד חריג שלו שייקח את הספורט הישראלי אל מחוזות האכיפה האפקטיבית, כולל עונשי מאסר מינימום לכל מי שיורשע בהתפרעות – ולא משנה מאיזו קבוצה.
כשאיינשטיין בכה
ואי אפשר בלי מילה אחת על ערוגת החמד הזאת שבשוליה צומחים שוב ושוב אותם "עשבים שוטים": הפועל תל אביב. זו הפועל תל אביב של אריק איינשטיין ועלי מוהר, ירחם אלוהים על כשרונם הזכור לטוב. זו הפועל תל אביב שהיא חלק מהקהילה כבר יותר ממאה שנה.
זו הפועל תל אביב שקמה, בזכות אוהדים נפלאים, מעפרה – והייתה לסמל לכל קבוצת אוהדים בישראל – לאורך כל הדרך מירכתי הליגה השלישית ועד למקומה המכובד כיום, בצמרת הכדורסל הישראלי. רק שהייחוס הזה, בתוספת הקרבה לתקשורת הישראלית (ובעיקר לתקשורת הספורט), גרמה לחלק מהדורות הבאים של האוהדים המסורים להפוך לחבורה שבטוחה שהיא מעל לחוק, שהכל מותר לה.
אם לקריאות ה"שואה" למיניהן עוד ניתן היה להתייחס למשהו שנע על הציר בין טיפשות מגעילה אך לא אלימה ובין שפת יציעים למשובת נעורים, הרי שפרק ב' שלהן מתחיל לדמם – והפציעה הזאת עלולה להתברר כקשה לכל הספורט הישראלי.
הפועל תל אביב, היא "קבוצה עם קשרים"" זוכרים את מהומת האלוהים שקמה אחרי שביקשו מאוהדי הקבוצה להציג תעודה מזהה בכניסה להיכל? הנהלת הקבוצה אפילו השביתה משחק דרבי במחאה!
למרבה הצער זו בדיוק אותה הנהלה שיש לה חלק באלימות הקשה, בחוליגניזם והברבריות של "בני טובים" (צמד המילים המשוקץ ביותר בשפה העברית) – אם לא בעידוד ישיר, אזי לפחות במשתמע: בהעלמת עין ובחוסר מעש שכמוהו כקריצה.
מה יגידו אוהדי הפועל תל אביב כאשר בעיטה בראשו של אוהד יריב תסתיים לא "רק" בפציעה (כאילו שזה בסדר), אלא באובדן חיים? האם יטענו "ידינו לא שפכו את הדם"? כמו בימין של נובמבר 1995, כמו אוהדי בית"ר נוכח השלטים "טהורה לעד" ושירת "הנה היא עולה, הקבוצה הגזענית של המדינה"? תסתכלו עליהם ותראו את עצמכם, חבורה של חוליגנים במסווה של אינטלקטואלים.
אם יש לכם יצר הישרדות מהול במידה של יושרה והגינות, תודיעו ליו"ר שלכם, זה שפתאום לא שומע, לא רואה ולא מדבר – שאתם מחזירים את המנויים עד שלא יורחק מהיציע אותו "קומץ" אלים. אחרת, הדם יהיה גם על ידיכם. אחרת באמת כולכם אשמים.
מה דעתך על הכתבה?