מאת: רון מיברג צילום: gettyimages
התשובה המנצחת לשאלה מתי תהפוך אמריקה למעצמת כדורגל עם אוהדים שרופים וקולניים, צעיפים, חוליגנים, צבעי גוף ומעורבות דתית, היא לא דקה לפני שנבחרת ארצות הברית בכדורגל תזכה במונדיאל.
לצד ההימור ההגיוני הזה כדאי להניח כמה הנחות עבודה חשובות: זה יקרה במחצית השנייה של המאה הנוכחית אם לא בבאה, ואני לפחות – כך מעיד השעון הביולוגי שלי – לא אראה את זה קורה; זה יקרה אחרי השקעה מסיבית בתשתית שתחילתה בבית ספר יסודי וטיפוח הכדורגל כספורט לאומי באומה שאין לה סיבה לאמץ אותו ככזה;
יהיה לזה סיכוי רק אחרי העברתו של חוק הגירה מתירני ואוהד ברוח החוקה, שבאמצעותו יהפכו עשרות מיליוני מהגרים לא חוקיים ממדינות שוחרות כדורגל כמקסיקו, רוסיה, מזרח אירופה ודרום אמריקה לאזרחים אמריקאים.
ארצות הברית נגד גרמניה. למרות ההפסד, האמריקאים בשמינית הגמר. (gettyimages)
בנוסף, לא יזיק אם אמריקה תחדל להיות האומה היחידה בעולם שבה גובה הטלוויזיה כסף עבור הזכות לצפות במונדיאל; ובעיקר, דבר מה טראומטי, גורלי ובלתי הפיך חייב לקרות לתפיסת אוהדי הספורט האמריקאים את משחקי הכדור הקבוצתיים שלהם: בייסבול, פוטבול וכדורסל.
אפילו מעצמה שמספר תושביה נוגע ב-350 מיליון אינה יכולה לקיים, באותה מידה של אהדה, נאמנות חרופה והשקעת משאבים כספיים לרכישת שחקנים, בארבעה (!) משחקים שונים. אין מספיק עונות שנה כדי להכיל ספורט קבוצתי שחלקו מתנהל תחת כיפת השמיים מבלי לפגוע בתל"ג הלאומי.
למרות ההסתייגויות הריאליות הללו, בחודשי שקדמו לפרוץ מונדיאל 2014 בברזיל, התגייסה התקשורת האמריקאית לקידום האידיאה האוטופית של כדורגל אמריקאי הישגי, מצליח ורב אוהדים כפי שלא התגייסה בשנים שאני חי באמריקה או עוקב אחרי הכדורגל שלה.
קהל אמריקאי בברזיל. ספורט לאומי? זה עדין רחוק מכך. ( gettyimages)
אינני מדבר על אופנות חולפות כמו רכישתו של דיוויד בקהאם בסכומי עתק, בתקווה שנוכחותו באמריקה עם רעייתו ויקטוריה והאדים המתנדפים של תהילת שניהם, הייתה אמורה להנחיל לילדים האמריקאים את הרעיון שכדורגל, הנקרא כאן SOCCER להבדיל מפוטבול, הוא ספורט מגע פיזי לעילא עם פציעות מרהיבות, תיקולים אקרובטיים, שברים מורכבים וכל מה שהאמריקאים מצפים לו מספורט תחרותי.
הרעיון האלמנטרי שכדורגל משחקים ללא קסדות עור, מחבט ומגן פנים (בייסבול), הוא שעמד בבסיס המציאות שבה כדורגל בבתי ספר נחלק באופן שווה בין בנים לבנות וכי הקללה הישראלית הפופולרית מיד אחרי "השופט בן זונה!" שהיא "אתה בועט כמו ילדה!" אינה תופסת כאן.
הכל השתרש במהירות סבירה לענף ספורט חדש חוץ מאהבת הספורט עצמו ומאהדה אמיתית לו. אימהות המסיעות את ילדיהן לאימונים ב־SUV המשפחתי נקראו בזריזות יחסית SOCCER MOMS והפכו למותג, מושג ודרך חיים. הכדורגל נקלט יפה בתוכנית הלימודים והפך למשחק החביב שכולם יכולים להשתתף בו מבלי להסתכן במוות או בפיגור שכלי נרכש בשל חבטות קשות ורבות מדי בראש.
נבחרת ארצות הברית בכדורגל השתתפה במונדיאלים האחרונים אף שהתוצאות החביבות עליה הן תיקו או הפסד, לפני שהודחה בשמינית הגמר. במונדיאל 2010 הכירו באמריקה, לכמה שבועות בלבד, את שמו של לנדון דונובן, המבקיע הלאומי. אבל האמת העגומה היא – למרות עלייה משמעותית במספר האוהדים והצעיפים – שכאשר הגיע כתב ספורט לקנזס סיטי כדי לכסות את משחק החימום הבינלאומי למונדיאל בין אמריקה לג'מייקה ושאל איפה המשחק, אף אחד לא ידע לענות לו ומוכרי החטיפים מחוץ למגרש לא ידעו מי ומה משחקים בו.
אבל הסיפור האמיתי שאינו זוכה להתייחסות התקשורתית הראויה הוא שספורט קבוצתי־תחרותי באמריקה אף פעם אינו עומד למבחן בזירות בינלאומיות, אם מסירים מהדיון את המפגשים בין חובבים באולימפיאדה. מבלי שעמדה למבחן בזירה עולמית וללא נבחרת לאומית באף אחד מהענפים הפופולריים, הנחילה אמריקה לאנושות את ההכרה כי היא אלופת העולם בפוטבול, בייסבול וכדורסל.
הקביעה הבומבסטית והמדויקת כנראה, לא עמדה למבחן בעולם. מדי פעם מושלכות קבוצות כדורסל או בייסבול לאצטדיון הגלדיאטורים של קבוצות אמריקאיות או אול־סטאר לסוגיהן, שם הם נאכלות בלי מלח ועם הרבה רוטב ברביקיו. אבל אין פורום שבו נפגשות נבחרות לאומיות באליפות העולם בפוטבול, בייסבול וכדורסל. גם משום שהמשחקים הללו הם אמריקאיים במהותם ואף על פי שבייסבול פופולרי בקובה וביפן.
אוהדי ארה"ב. מקווים לסחוף את ההמונים. (gettyimages)
כדורגל הוא המשחק היחיד שבו נקראת אמריקה להראות את כוחה בפורומים בינלאומיים והעובדה שטרם חצבה לעצמה נישה, ולו רק במרכז הטבלה העולמית, היא הסיבה שכדורגל אינו חלק מהנוף הספורטיבי באמריקה. הניסיונות להקים ליגת כדורגל באמריקה באמצעות שחקני רכש רבי תהילה כפלה, כבקהאם ואפילו כמה כדורגלנים ישראלים בשנות ה־70, נכשלו כישלון חרוץ ובלעו עשרות מיליוני דולרים.
יותר מאשר שיחקו כדורגל הפכו פלה ובקהאם לשחקני עבר נערצים של משחק שאף אחד אינו מכיר ועשו מיליונים כדוגמנים במודעות ופרסומות לבושם, בגדים, נעליים וכל מה שניתן להעמיס במדיסון אבניו על כתפיהם המוצקות. הונו של פלה מוערך ב־70 מיליון דולר, ובמונדיאל הנוכחי הוא משתתף בפרסומת לכריכים של "סאבוויי". בקהאם שיחק עדיין בנבחרת אנגליה בעיקר בחליפה על הספסל, כאשר התגורר באמריקה, נתון גיאוגרפי שלא היה קל לעיכול לאוהדים הבריטים.
⋅⋅⋅
בחודשים האחרונים התפרסמו פרופילים מקיפים ויסודיים על יורגן קלינסמן במגזין של ה"ניו יורק טיימס", ב"ניו יורקר" וב"וול סטריט ז'ורנל". שלוש הכתבות יחד הגיעו למשהו כמו 15 אלף מילים, היקף שטום קרוז יכול רק לחלום עליו. קלינסמן הוא המנג'ר של נבחרת אמריקה בכדורגל, והכותרת החמה שהוא סיפק בראיונות הללו הייתה שארצות הברית לא תזכה בגביע.
הערכה מטעם "גולדמן־סקס" מוול סטריט, נתנה לאמריקה חצי אחוז לקחת את הגביע, הערכה הממקמת את הנבחרת האמריקאית במקום טוב יותר מזה של אקוודור ושווייץ ופחות טוב מבלגיה וקולומביה. בהגרלה שובצה אמריקה בבית אחד עם פורטוגל, גאנה וגרמניה, הגרלה שלכאורה הקטינה משמעותית את סיכוייה לצאת בחיים מהבית. אבל היא עלתה שלב.
קלינסמן, שהתמנה למאמן הלאומי באמריקה ב-2011 ושההיסטוריה שלו כשחקן בגרמניה מעידה על מנטליות של loose cannon, לא שחקן קבוצתי, מבין היטב את המשימה הקשה הניצבת בפניו ולכן רוב הרפליקות שלו מתייחסות לעתיד הרחוק וכיצד הוא מתכוון להפוך את הכדורגל האמריקאי לטוב ולאירופי יותר. לא בטוח שקלינסמן, המתגורר בקליפורניה משנת 1998, הוא האיש שיגרום לאמריקאים לאהוב כדורגל, אבל תפיסת העולם שלו נכונה.
לדבריו המטרה חייבת להיות להקים קבוצה שסגנון המשחק שלה והישגיה יהיו כאלה שאוהדי ספורט אמריקאים יראו בה את הקבוצה "שלהם" ויתייצבו מול הטלוויזיה באדיקות הפנאטית שהם מתייצבים בה מול פוטבול ובייסבול. לשם כך עמל קלינסמן בשנתיים האחרונות על ההיבט ההתקפי של הנבחרת. עם הגנה מרוסקת וחלוץ כג'וזי אלטידור מניו ג'רזי שהבקיע שלושה (!) שערים ב־49 משחקים, אין פלא שקלינסמן מביט הרבה מעבר לברזי 2014. תפיסת המשחק של קלינסמן אינלטליגנטית ומעוגנת בהיסטוריה העולמית, אבל עד עתה הוא מבקיע במילים.
קלינסמן בקיא באופן האורגני שבו השתבח הכדורגל באירופה; את ההצלחה האנגלית הוא מייחס לתרבות הוויקטוריאנית בבריטניה ולאופן שבו נועד הכדורגל להתבדל מ"אדונים ומשרתים"; את ההצלחה האיטלקית הוא מייחס לאיטליה המובסת בתום מלחמת העולם השנייה, לעידן התעשייתי שקם בה אחרי המלחמה ולדמוקרטיה המושחתת שהובילו ליצירת כדורגל המושתת על יצירתיות אישית לצד משמעת קבוצתית; וכמובן ברזיל, שתלתה את כל תקוותה לחיים טובים יותר בכדורגל כמרווה הלאומי.
אילו זה היה תלוי בקלינסמן, הוא היה מנסה לשבט עושי משחק כיוהאן קרויף, שגם הבקיע וגם הפך לסמל לאומי. קלינסמן מבין עד כמה ארוכה הדרך לנבחרת טובה עם 23 שחקנים שיכולים לקום ולחזור לספסל טריים ורעבים. בעוד סוכנים ומגלי כישרונות מתייצבים בביתו של הנער בעל העתיד המבטיח בפוטבול ובבייסבול ומחתימים אותו על חוזה בקבוצה אוניברסיטאית בליגה לכל דבר, בכדורגל זה לא קורה.
לפני כחודש הודיע קלינסמן על הדחתו של לנדון דונובן מהנבחרת, שחקן שאפילו באמריקה שמעו עליו, ועל כוונתו לצאת לברזיל בלעדיו. זו הייתה אמורה להיות החלטה מסדר הגודל של טענה כי לברון ג'יימס מסתובב בין הרגליים של חבריו לקבוצה ומפריע להם, לפחות מההיבט הציבורי. לפחות לאלה שמקדמים את הרעיון כי הכדורגל מתנחל באמריקה בימים אלה ממש ועושה נפשות. אבל זו הייתה החלטה של מאמן עם ביצים שאינו חושש לשחות נגד הזרם, גם אם הזרם מזרזף למדי, שעברה בשקט.
אף אחד, ובינתיים גם לא קלינסמן, הצליח לשבור את הנהייה האמריקאית אחרי הספורט הלאומי ההיסטורי לטובת כדורגל. ילדים משחקים כדורגל בבתי ספר ובכל הזדמנות טלוויזיונית או קולנועית יוצגו הורים משחקים כדורגל עם ילדיהם או מריעים להם מהיציע, כולל הפרק ההוא ב"סופרנוס" שבו ג'אניס, אחותו חמת המזג של טוני, נעצרת אחרי שהכתה מכות הגונות אם כדורגל אחרת.
הסיבה לנוכחות המרפרפת של כדורגל בחיים האמריקאים היא שהוא נחשב למשחק חביב, איטי למדי, דל באירועים ובשערים ומאפשר השתתפות של שני המינים, נושא שאינו קל משקל כלל. בחישוב גס משחקים כדורגל באמריקה לפחות 40 שנה. פלה שיחק בקבוצת "קוסמוס" בניו יורק ב־1975, וההתחלה נראתה מבטיחה כולל הססמה "הכדורגל משתלט על אמריקה" ומסיבות כדורגל ב"סטודי 54".
פאב אמריקאי. צופים ומתלהבים. (gettyimages)
אבל הקומזיץ הקטן לא ניצת למדורה גדולה ולא עשה לבבות ולכן ממשיך העסק ומקרטע בעיקר משום שלמשחק אין טמפרמנט אמריקאי ומעט מאוד מקום בתודעת הספורט האמריקאית. סיבה נוספת היא שבניגוד למשחקים שאמריקאים אוהבים, כדורגל אינו מתמסר בקלות למצלמות טלוויזיה.
המגרש גדול מדי ולא נבנה עם פזילה לכיסוי טלוויזיוני. רוב המשחק מצולם בלונג־שוט מרוחק שאינו יוצר את הזיהוי המיידי של השחקן הדרוש כל כך לאלמנט ההערצה. יש מעט הילוכים חוזרים, כמעט אפס גרפיקה ומצלמות מעטות, והחידוש המודרני הבולט של השנים האחרונות הוא ספריי לבן שנראה כמו קצפת שהשופטים מרססים לרגליה של חומת ההגנה כדי שלא תזוז ממקומה. טעויות השיפוט טרגיות מדי להוויה האמריקאית והתנגדות פיפ"א לשימוש בהילוך חוזר נתפסת כפרימיטיבית.
⋅⋅⋅
באחת מהכתבות הרבות שהתפרסמו לקראת המונדיאל זיהו ב"טיימס" צמיחה משמעותית בפופולריות של הכדורגל וטענו כי הכדורגל האמריקאי נמצא ב"נקודת ציון רגישה בדרך מהשוליים למרכז". בכתבה, שמקורותיה כמו מסקנותיה נקראו כמצוצים מאצבע מקרית, הופרחו קביעות כי למשחק יש עתה סיכוי אמיתי להפוך לחלק מתרבות הפנאי האמריקאית, בעיקר אם האוהדים ירשו לעצמם להתנהג כמו עמיתיהם באירופה ויהיו אדנותיים ופטרוניים, כלומר אנטיפתים.
המסקנה הייתה כי אין דרך להטמיע כדורגל בהוויה האמריקאית בנימוס ויש צורך באימוץ האגרסיות שהן חלק בלתי נפרד מתרבות המשחק. קשה היה לקורא החצי מבין כיצד קרס ה"טיימס" תחת אוסף כה שביר של קלישאות. באותה מידה של דיוק ניתן היה לקיים באירופה או בישראל את הדיון בפריחתם של הכדוריד והכדורעף לענפי ספורט פופולריים ומכניסים.
קשה לאפיין את אוהד הספורט האמריקאי הממוצע כאנין בהרבה יותר מעמיתו האירופי או הדרום אמריקאי, אבל חייבת האמת להיאמר שיש בו לויאליות בלתי מתפשרת לקבוצה שלו, מגוון של מנהגים שונים המאפיינים את האופן שבו הוא מביע את אהדתו לקבוצה ותכונה אמריקאית מאוד שבה כל האוהדים של אותה קבוצה ערבים זה לזה.
חלק מההוויה הזאת נוצרה בטלוויזיה. חלק אחר הטלוויזיה בעיקר שיקפה. התנהלותו של האוהד בבית או במגרש והנטייה האמריקאית המקוממת לעתים לחוק וסדר בסגנון הגרמני, אחראיות ליציעים עמוסים שאינם בהכרח פוטנציאל לאלימות.
חוויית הצפייה היא משפחתית, כולל נשים, ואופיים של המשחקים הוא כזה שמעודד התבלטות של כוכבים משכמם ומעלה הנהנים מאהדה בשל תכונות ספורטיביות נדירות. שחקנים כמייקל ג'ורדן, לברון ג'יימס, שאקיל אוניל, מג'יק ג'ונסון, ד"ר ג'יי ואחרים בתולדות הכדורסל. מיקי מנטל, לו גריג, ג'ו דימאג'יו, בייב רות' ואחרים בתולדות הבייסבול וכך גם בפוטבול.
בעוד כדורגל עולמי ייצר כוכבים גדולים שצלם מוטל עדיין על המשחק, כדורגל אמריקאי שנמצא עדיין בחיתוליו למרות גילו המתקדם, לא העמיד כוכבים מסדר הגודל שמסוגל להעלות את לחץ הדם האמריקאי.
מאבק על הכדור במשחק מול גרמניה. האם לקלינסמן יש סיכוי? (gettyimages)
השלטים שמעמידה פיפ"א באצטדיונים בברזיל נגד גזענות מעידים על פיגור משמעותי של העולם אחרי אמריקה. האומה שהיה לה חלק כה נכבד בהמצאת הגזענות ובהשלטתה, עברה כבר את הטראומה של ענפי ספורט מעורבים שחורים ולבנים. כוכבי הספורט הגדולים והעשירים כאן הם שחורים, והתגובה הבלתי מתפשרת לדברי הבלע של בעל "הקליפרס" מעידה שלפחות בספורט נמצאת אמריקה הרבה מעבר לתחושות החמוצות שיכול לעורר משחק בין אוסטרליה לגאנה, כפי שעורר במונדיאל הקודם.
אם מדברים על צרימות, אישית הייתי מעדיף להיפטר מהמנהג הפסבדו־פדופילי שבו מובילים ילדים וילדות קטנים את השחקנים אל המגרש בנטילת יד. אינני יודע מדוע זה צורם לי. אולי משום שלאף אחד אין ספק כיצד מעבירים כדורגלנים זמן בין משחקים בברזיל. אולי משום שהבריונים חמורי הסבר הללו אינם בדיוק דוגמה ספורטיבית ראויה לילדים.
האם יש לקלינסמן סיכוי או שאולי מוטב בכלל שאמריקה תישאר עם התמחותה בענפי ספורט אחרים וכמעט בלעדיים לה? שום דבר טוב לא ייצא לכדורגל העולמי מנבחרת אמריקאית חזקה בעלת אופציה לקחת גביע. ברגע שהתקשורת האלקטרונית באמריקה שעובדת כעת על להבה נמוכה תגלה את פוטנציאל הצפייה והפרסומות ותשתלט על האג'נדה העולמית, יאבד הכדורגל מהקצב שלו וייאלץ למצוא אתנחתות מלאכותיות לפרסומות.
זה תחום אחד, כמעט בודד, שבו אין הגמוניה אמריקאית או שוד מקצועי של מדליות זהב. הנה אומה מכורה למשחקים שאינם מדברים אל שאר העולם, השמחה בחלקה ואינה ששה להחליף את נאמנותה ההיסטורית במשחק שהיא אינה מבינה או מחב
מה דעתך על הכתבה?