פה להשכיר: האיש שירה בצרורות על המגרש ומחוצה לו

בתחילת שנות השבעים החלה שמועה להתפשט בקרב אוהדי הפועל באר שבע, על חלוץ צעיר מוכשר בצורה חריגה, שמבקיע שערים בכמויות אדירות במדי בית"ר באר שבע. השמועה היתה מבוססת ואותו שחקן, שלום אביטן שמו, עבר להפועל באר שבע ב-1972 והבקיע כבר במשחק הראשון שלו מול מכבי נתניה. השחקן בן ה-21 הפך להיות אחד השחקנים המזוהים ביותר עם הפועל באר שבע, לבטח לפני הפריחה של העשור האחרון, מבקיע השערים המצטיין של הקבוצה וגם מעין סמל של המועדון והעיר. כל זאת, בעידן שבו היינו הולכים ברגל מהמגרש ומלווים את השחקנים לבתיהם.

אביטן היה חלוץ אדיר בתקופה שבה חלוץ היה חלוץ, כלומר שחקן שתפקידו להבקיע שערים, לאיים על הגנות ולהכריע משחקים. קשה היה למצוא אותו במחצית המגרש של הפועל באר שבע, או תורם משהו למשחק הקבוצתי, אבל את התפקיד שלו, כאיש מטרה, כמכונת שערים הוא מילא ועוד איך. הוא כונה "גרד מילר" ולא רק בשל הזכיה המערב הגרמנית באליפות העולם באותם שנים. שניהם היו נמוכי קומה, חזקים מאוד, חיות רחבה שידעו לתמרן היטב בין מגינים גדולים ומגושמים ואביטן היה גם בעל בעיטה אדירה מרחוק. אביטן היה שחקן קר רוח, כזה שלא נבהל מול שוערים, ממוקד מטרה וגם, יש לומר, אנוכי. הוא היה כוכב שמודע לכוכביותו.

ביציעי האצטדיון העירוני – אז עדיין לא קראו לו וסרמיל – הוא זכה לקריאה משלו: "ומי נתן? אביטן!" ואביטן נתן, והרבה. מאה שערים ב-251 משחקים (הוא טוען למעט יותר גולים), מלך שערי הפועל באר שבע בכל הזמנים ויש גם הטוענים מלך באר שבע. היו שנים שבהן הוא באמת היה כזה, אבל אלה לא היו השנים הגדולות של הקבוצה. הוא הסתכסך עם המאמן אלי פוקס כבר בעונתו הראשונה ועבר בתום העונה לשתי עונות מוצלחות במדי בית"ר ירושלים. הוא אף הונצח במערכון הקלאסי של הגשש החיוור כשחקן האהוב שזכה לטיפול ברוטאלי במיוחד.

אביטן החמיץ את עונת האליפות הראשונה ההיסטורית של באר שבע ב-1975. הוא חזר אל אלופת המדינה בעונה הבאה והיה מלך שערי הקבוצה בעונת האליפות השניה עם 12 שערים, עובדה שמקנה לו מקום של כבוד בהיסטוריה של המועדון, וגם מקום של כבוד בלב האוהדים שזכו לראות את הקבוצה פורצת הדרך ההיא. עבור ילדי הדור הזה, אביטן הוא זיכרון ילדות מתוק של חלוץ מעורר אימה על הגנות היריב, שחקן שהיה מסוגל להבקיע גם מרחבת החמש וגם מארבעים מטר, בנגיחה אדירה, למרות פערי הגובה מהבלמים, או בבעיטה מאמצע המגרש בחצי הגמר מול הפועל תל אביב. מבקיע שערים טבעי, חד ולעיתים בלתי ניתן לעצירה.

אבל היו גם צדדים אחרים. אביטן הביא איתו לחדר ההלבשה, המעורער עוד לפני בואו, סכסוכים ואי שקט שנוספו לאווירה הטעונה. "כשחזרתי בקיץ 75", סיפר אביטן, "ברד ורפי אליהו היו אותם שחקנים אבל אני כבר הייתי שחקן עוצמתי. באתי ככוכב, לא כשחקן מהמניין, והיה קשה להם להתמודד איתי. היתה צרות עין, תחרות מי יגרוף את התהילה, מי יהיה הכי גדול, הסמל של העיר. בסופו של דבר ניצחתי והוכחתי למדינה שאני הכי טוב". לחבריו לאותה קבוצה יש השגות משלהם על התיאור הזה.

שחקנים החלו לריב על פרסום, תהילה ומשכורות גדולות יותר, ביציעים צצו מחלוקות על רקע השיוך השכונתי ובאר שבע קרטעה בקושי אל האליפות השניה ואחריה נמוגה. אלו, במקרה או שלא, השנים הבולטות של אביטן. הכוכב הבלתי מעורער והשחקן שמשך את תשומת הלב ולא רק בשל השערים.

השנינות הפכה אותו ל"הפה הגדול" כפי שהוא כונה בעיתונות, או אולי "פה להשכיר". הוא היה חד לשון ומצחיק, אבל לא תמיד ידע את הגבול בין עקיצה לגיטימית לזלזול בחבריו לקבוצה, נע בין שורה קורעת או סטירה מצלצלת לויקו אוחיון, חברו הצעיר לקבוצה, בין להיות כוכב תקשורת בשל הכישרון הנדיר והשערים האדירים או, להבדיל, טלפון לעיתונאי עצל שצריך איזו דאחקה שמתאימה לסטריאוטיפ על באר שבע. בין "שחקנים התחבקו כשקיבלתי את הכדור כי הם ידעו שאני אבקיע" ו-"אם אמרתי שאפרים דוידי מעולם לא היה שחקן, אני אומר את זה גם עכשיו, אבל זה לא אישי. אני לא אומר את זה מתוך שנאה או כעס. לפעמים צריך מנין של עשרה אנשים, ולא חשוב שהתשיעי לא יודע לקרוא". לדוידי, נזכיר, יש 32 הופעות בנבחרת ישראל (כולל בתיקו הגדול באוסטרליה). לאביטן שתי הופעות, במהלכן הוא הצליח לריב עם המאמן עמנואל שפר.

אביטן שיחק וכבש גם בהפועל ירושלים והיה שותף זוטר לעונת האליפות של הפועל תל אביב ב-1986 עם שער אחד בדרבי. ועדיין, הוא היה הפועל באר שבע בנשמתו. למרות לא מעט אמירות צורמות, הוא אהב את המועדון והעיר ושמח בעליית הקבוצה בחזרה לצמרת הכדורגל הישראלי. שלום אביטן היה מספר 9 הכי 9 של הפועל באר שבע בכל הזמנים, מלך השערים והמבקיע המצטיין בעונת אליפות. כך נזכור אותו.