גם עשרות שנים של צפייה בכדורסל לא הכינו אותי למהלך כזה

אחת הבעיות הכי גדולות באירועים גדולים באתונה זאת האנדרלמוסיה – מאיפה לבוא, מאיפה לצאת, כמה זמן לפני צריך להגיע לאירוע כדי להתמקם בזמן. בהקשר הזה ההיכל האולימפי באתונה הוא דווקא מקום נוח, עקב העובדה שמסע דרך מספר תחנות רכבת מכיכר אומוניה מגיע מספיק קרוב ומספיק מהר לאצטדיון. אם החלטתם לעשות את הטעות של להגיע עם רכב, בואו נאמר שהחוויה זהה לעמידה בפקקים של נתיבי איילון בשעות העומס של אחרי העבודה.

אחרי מסע, די הרואי יש לומר, מכבי תל אביב הצליחה לשרוד עונה מבולגנת והגיעה לסיבוב רבע הגמר עם מומנטום מטורף. עודד קטש חזר לאולם שהוא מכיר טוב כל כך וכהרגלו בקודש הוא נראה נינוח, על גבול האדישות. זו תכונת אופי שתמיד הערצתי גם בקטש השחקן: היכולת שלו להיות קול תחת כל כך הרבה מצבים של לחץ.

חצי שעה לפני הפתיחה האולם כבר מלא. שער 13 המפורסם של פאו עושה את העבודה כפי שמצופה ממנו ומרעיש עולמות. מוזיקה מחרישת אוזניים בוקעת מהרמקולים כדבר של מה בכך ביוון. הם אלופים בלייצר רעש. דגלים ירוקים ענקיים מתנוססים ביציע ונציגי פטיסיה, אחת משכונות הסלאמס הגדולות של אתונה, מניפים את דגלי מועדון האוהדים של השכונה.

בשלב הזה לא נצפו יותר מדי דגלי פלסטין ביציעים, אבל היה לי ברור שיצוצו במהלך המשחק. הפגנות פרו פלסטיניות הן דבר של מה בכך בכיכר סינטגמה באתונה, תוך שהן מובלות על ידי המפלגה הקומוניסטית והאנרכיסטים של שכונת אקסרכיה. לא ממש קהל היעד של אוהדי פנאתינייקוס.

בזמן שעופר שלח וניב רסקין מתמקמים בעמדת שידור שממש לא נמצאת במיקום אידיאלי ועם רעש מטורף מסביב, קשה להבין איך בכלל אפשר לשדר בתנאים כאלה. מניח שלשדר מהאולפנים עם מוניטור צמוד היה הרבה יותר נוח. השחקנים בצהוב עולים למגרש לקול שריקות בוז צורמות, ובינתיים לא נרשמים אירועים חריגים. גם דגלי פלסטין עדיין לא נשלפו ברמות שהייתי מצפה. אולי העובדה שפאו היא יותר קבוצה שמייצגת את מעמד הביניים ומעלה יכולה לספק הסבר הגיוני?

פנאתינייקוס היא אולי הקבוצה המעוטרת ביוון, אבל גביע יורוליג לא הניפו כאן מאז שנת 2011, אז ניצחו את מכבי בגמר. אחרי כמה שנים שחונות הקבוצה חזרה להיות פקטור משמעותי השנה, ואין דבר מלהיב ואווירתי יותר מאצטדיון מקומי גועש. אם אתם חובבי ספורט ויכולת לספוג רעש אדיר כמובן. המשחק מתחיל ומד הדציבלים על המסך הענק במרכז המגרש מראה מעל 100 והקהל מנסה לדחוף אותו מעלה פעם אחר פעם.

הרבע הראשון נפתח במה שפעם היה נקרא גישושי פתיחה ושתי הקבוצות לא ממש הגיעו למשחק. אולי יום אביך ומגעיל במיוחד בחוץ טשטש אותם בדרך למגרש? כל זה משתנה בהמשך, ומבול של סלים ניתך כששתי הקבוצות מתחילות לפגוע. רבע ראשון נכנס לספרים וכטב"ם שמצלם את הקהל מסתובב באולם ללא חשש יירוט. הרעש ממשיך להיות פקטור גדול מאד, אבל במכבי לא ממש מתרגשים.

לעומת הנירוונה של קטש, ארגין עתמאן נראה כמי שעומד לקבל התקף לב בכל רגע נתון. הוא צועק, מנופף בידיים וחייב לדווח לשופטים על דעתו פעם אחר פעם. סביבי ביציע העיתונאים מעשנים כאילו אנחנו עדיין באייטיז, אבל אף אחד לא באמת חושב להתלונן. מתישהו במהלך הרבע השני פאו עולה ליתרון ראשון במשחק והר הגעש של שער 13 מתפרץ. אם יש משהו שלמדתי מצפיה באלפי משחקי כדורסל, זה הרגע הזה שבו המומנטום חובר לטירוף של הקהל ומפה עושה רושם שהירוקים כבר יפרקו את מכבי.

בניגוד למה שנדמה היה בפתיחה, מכבי שומרת את עצמה צמוד במשחק בינוני פלוס של כולם. רבע שלישי נגמר ביתרון שבע של פאו, כאן רק גוברת ההשתאות מקטש, שמצליח לשמור את הקבוצה שלו במשחק. אוהד שזורק מהחצי כמעט משחיל את הכדור ברשת בהפסקה הקצרה של בין הרבעים ופרס של עשרות אלפי יורו יורד לפח.

מכבי נותנת לחיצה חזקה על דוושת הגז ומתחיל להרגיש שאולי 20 אלף אוהדים ילכו הביתה מאוכזבים. האולם נכנס להלם ועיתונאי מקומי לידי כמעט שובר את שולחן העץ אחרי כל סל של מכבי.

ואז מגיע רגע שבעשרות שנות צפיה בכדורסל מקצועי טרם ראיתי. מכבי ביתרון של שתי נקודות, 15 שניות לסיום, קוטפת כדור אחרי החטאה של פאו. 12 שניות עוברות עד שנעשית עבירה. 12 שניות! הלו, זה יורוליג. האולם בהלם מוחלט, שקט ותדהמה סביבי. מכבי מנצחת ובתקופה כל כך מורכבת למדינת ישראל רושמת את אחד הניצחונות ההרואיים בעשור האחרון. סביבה עוינת, קהל מטורף ורועש ואיכשהו היא מצליחה להעביר את יתרון הביתיות אליה.

אלפי האוהדים המאוכזבים יוצאים לשמי הלילה הנעימים של אתונה ויודעים שמחר יום חדש. ביום חמישי מתחילים שוב והסדרה עדיין לא גמורה. התקווה בקרב אוהדי מכבי הספורים ביציע ניצתת מחדש.