רגע לפני שרובי קין החל לדבר, נכנס מיטש גולדהאר לחדר מסיבות העיתונאים. זה היה מראה מפתיע. "אנחנו רגילים לראות אותך על גבי מסך", נזרק לעברו. לאחר שקין ירד החל גולדהאר להשיב על שאלות, הסביר שהיה רוצה להיות פה יותר, אבל הנסיבות לא מאפשרות.
נסיבות, circumstances, הייתה מילה שכיכבה אצל גולדהאר. הוא חזר עליה פעמים רבות, השתמש בה כשנשאל על כך שרק שני זרים תפקדו העונה במכבי תל אביב ("יש נסיבות, אני לא מתערב בהחלטות של מאמן"), אבל בעיקר כשדיבר על המצב בישראל, על המציאות הקשה והמורכבת: "הייתה תקופה שבה לא שיחקו פה. בסוף אנחנו אנשים שמתעסקים בכדורגל, זה כלום לעומת מה שקורה במדינה".
גם ברגעים שבהם האופוריה עולה על גדותיה, הוא הקפיד להיות שקול, מחושב ובעיקר רצה להעניק פרופורציות להישג. שעה קלה לפני כן המועדון שלו בחר במתן לוי, חייל מילואים שאיבד את מאור עיניו בקרבות בעזה, להעניק את צלחת האליפות.
אז גולדהאר צודק, זה רק כדורגל. מצד שני, ברגע כזה אתה מבין שגם כדורגל הוא הרבה יותר מכדורגל.
כמו גולדהאר, גם קין לא יצא מגדרו. ניכר עליו שהוא מאושר, אבל את הארשת המאופקת לא זנח לרגע. הוא ידע שיישאל על העונה הבאה וסיפק את התשובה הרגילה של "נדבר בסיום העונה, יש לנו שני משחקים". חיבור של התשובה שלו לזו של גולדהאר ("עדיין יש לי שמפניה על החולצה, זה לא הזמן לדון בעונה הבאה") מעלה ניחוח של עזיבה. עד כה רק מאמן אחד, ולאדן איביץ', המשיך לעונה שנייה ברצף עם מכבי תל אביב. השאר עזבו, בזכות אפשרויות קידום או בשל חוסר שביעות רצון של ההנהלה. אם קין יילך, כנראה שהאופציה הראשונה היא שתוביל אותו.
גם הוא השתמש ב"נסיבות", ובמקרה שלו הן היו קשות עוד יותר. אצלו זה לא רק המצב בישראל, אלא גם דעת הקהל באירלנד. "הייתי צריך להתמודד עם משהו שווה ערך לעשר שנים", אמר ולא היה קשה לדעת למה התכוון. מקצועית ואישית, הייתה לו עונה מאתגרת מאוד, כולל כמה משברים לא פשוטים ותמרונים לא קלים בין המלחמה לאירופה עוד לפני החזרה לליגה. אלה דברים שמבגרים מאמן במהירות.
קין עשה לא מעט שגיאות בעונה הראשונה שלו כמאמן ראשי, אבל השורה התחתונה היא שקובעת. ברגע האמת הוא ניצח בחיפה והטביע את החותם שלו על התואר. לעשות טעויות ולא לשלם עליהן מחיר בליגה? כל אחד היה לוקח עסקה כזאת.
הקרדיט שמגיע לו גדול בהרבה מהמשחק בחיפה. הוא זכה באליפות עם שני זרים מתפקדים, הצליח להוציא מספרים מדהימים מדור פרץ, חזר לפה למרות סנטימנט שלילי ביותר ובתנאים לא קלים, תמרן היטב בין ההתבטאויות הרגישות, נהג בתבונה עם ערן זהבי כשהחליט לספסלו, הבריק כשהסיט את רוי רביבו לימין ונתן לאופיר דוידזאדה לפתוח בשמאל. אפילו האמון שלו ברועי משפתי הוכיח את עצמו, למרות כמה משחקים לא פשוטים של השוער.
על פניו, בהנחה שנבחרת אירלנד לא תקרא לו, נראה שלקין יש סיבה להישאר במכבי תל אביב. הוא כבר נטמע במועדון ועם הדירוג של הקבוצה יש לו סיכוי לא רע להגיע לליגה האירופית, לכל הפחות. גם מכבי תל אביב תרוויח מהישארותו, אבל, כאמור, משב הרוח לא מבשר, כרגע, על המשך ההתקשרות. האם לבסוף יישאר? גם כאן, כמו בכל השנה האחרונה, "הנסיבות" הן שיובילו את הצדדים.
זהבי הוכרז בפעם השלישית בקריירה כשחקן העונה, לאחר שעשה זאת ב-2013/14 וב-2014/15. זו לא הייתה העונה הכי גדולה שלו, אבל 17 שערים ושבעה בישולים הם תפוקה נאה, שמרשימה עוד יותר כשנזכרים שהוא בכלל בן 36 ושוקל פרישה.
הזכייה של זהבי אחרי המשחק מול הפועל באר שבע היא סגירת מעגל. העונה הגדולה ביותר שלו, ויש שיגידו של איזשהו שחקן ישראלי, הייתה 2015/16. הוא כבש אז 35 שערי ליגה (49 בכל המפעלים, כולל שבעה שערים במוקדמות ליגת האלופות), אבל תואר שחקן העונה הוענק אז לאליניב ברדה. אמש, מול אותו ברדה, הפעם על הקווים ודווקא במשחק שבו תרומתו שלו הייתה שולית, מספר 7 החזיר לעצמו את התואר, שבהחלט מגיע לו.
בחרו את הרעל שלכם, כמו שאומרים באנגלית: מה פחות גרוע, לספוג שער מוקדם או כרטיס אדום מוקדם? שתי האופציות רעות, אבל מספיגת שער אפשר לחזור, מאדום הסיכויים יותר נמוכים, במיוחד אם הוא מונף אחרי 15 שניות. מאמן עולה עם תוכנית משחק, וכהרף עין היא הולכת לפח.
הפועל באר שבע הייתה שותפה בעשור החולף לשישה משחקי הכתרה – שלושה שלה ושלושה של יריבותיה. ב-2013/14, כסגנית של מכבי תל אביב, היא נוצחה בבית 2:1, ב-2020/21 שימשה ניצבת למכבי חיפה. אמש הייתה אמורה, לפחות מבחינת כוונותיה, להקשות על מכבי תל אביב. הטעות האיומה של איאד אבו עביד והגלישה האינסטינקטיבית של מיגל ויטור הפכו אותה לאסקופה נדרסת עוד לפני שהמשחק בכלל החל.
למכבי תל אביב יש תואר העונה, ייתכן שיהיה כזה גם להפועל באר שבע. גמר הגביע הוא סיפור אחר, וכפי שלמדנו בחצי הגמר הדרמטי, הוא מנתק כל רגש מהתחושות שהיו לפני כן. ניצחון של באר שבע ילווה בשמחת אוהדים ושחקנים וישכיח זמנית את העונה הרעועה שעברה. ועדיין, הוא לא יפתור את הבעיות שצפו השנה והשתקפו היטב אתמול: הכרטיסים האדומים והנחיתות המובנית של הקבוצה מול מכבי תל אביב ומכבי חיפה. אם בבית באר שבע עוד התמודדה איתן בכבוד (שני ניצחונות והפסד), בחוץ המאזן שלה מחפיר – ארבעה הפסדים, יחס שערים 9:1.
בשנים האחרונות באר שבע הייתה נמר של נייר – כאילו מתמודדת על האליפות אבל לא באמת. זה מעמד שמלכתחילה לא עונה לרף הציפיות של האוהדים, אבל השנה היא לקחה כמה צעדים אחורה ו"הבהירה" שהיא אפילו לא שם, חומר רציני למחשבה עבור אלונה ברקת, אם היא רוצה להגיע למשחקי אליפות בצד הנכון שלהם.
מה דעתך על הכתבה?