הזכייה בגביע המדינה בכדורגל היא הישג עצום למכבי פתח תקוה, שמעולם לא הייתה אלופת הליגה, אבל בארון הפרסים שלה מעלים אבק של שנים, שני גביעי המדינה אותם הניפה ב-1935 וב-1952.
בצדק, אף אחד לא יזכור לה שהעונה היא שיחקה בפלייאוף התחתון, שכן אמש (חמישי) היא הרעידה את ליבם הנרגש של אוהדיה, שבכו מאושר כאשר קבוצתם גברה במשחק הגמר 0:1 על הפועל באר שבע.
בגמר גביע המדינה, אין דרמטי יותר משער ניצחון בדקה ה-86, שהובקע מהנקודה הלבנה על ידי מוחמד הינדי. מאותה דקה המתינה מכבי פתח תקוה בקוצר רוח לשמוע את שריקת הסיום כדי לחגוג ערב היסטורי, שהבטיח לה, כבונוס, גם את ההשתתפות במוקדמות הליגה האירופית.יותר טוב מזה לא יכול להיות.
כל מי שזכה אי פעם בגביע המדינה, מספר שאין בשדה הספורט שמחה הדומה לזו המתפרצת עם הזכייה בו, בטח כאשר אתה ממתין לה 72 שנים. נכון, בגמר של 2024 לא היה כדורגל איכותי, אולם אין ספק שעובדה זו תישכח עם הזמן. קבוצה המניפה את הגביע אינה חייבת הסברים לאף אחד.
ומשהו אישי: ב-1952, כילד, ראיתי את זכייתה האחרונה בו, במגרש באסה, משער הניצחון של אמנון כרמלי, 0:1 מול מכבי תל אביב. זכורות לי מאותו משחק רק תמונות מעטות, בהן את שוער מכבי תל אביב, אברהם בנדורי, שרוע על הקרקע, שעה שהכדור מבעיטתו של כרמלי, עשה את דרכו אל רשת השער הצפוני של המגרש.
קבוצת הפועל באר שבע הייתה הפעם בצד המפסיד, ומבחינתה זהו סיום עגום לעונה. ובכלל, החודש היא ספגה בליגה שלושה הפסדים כבדים, שהוכיחו כאלף עדים על הירידה ביכולתה. 3:0 מול מכבי תל אביב, 4:1 מול מכבי חיפה, ו-4:1 מול בני סכנין. אמנם גמר הגביע נתן לה את ההזדמנות להרים ראש, אבל בכדורגל אין הוקוס-פוקוס. מי שאינו בכושר, משלם את המחיר. עתה היא חייבת לעשות את חשבון הנפש המתבקש. לשאול את עצמה מדוע בפיניש היא נחלשה בצורה כה קיצונית.
זו אינה העת לזרות עוד מלח על פצעיה, ולפיכך אסתפק הפעם לקבוע שהפועל באר שבע איכזבה העונה רבים, וכנראה, בעיקר את עצמה.
מה דעתך על הכתבה?