יש רגעים שמקפלים בתוכם מסורת של עשרות שנים. אפשר לאהוד את מכבי (אל תשאלו איזו, לטוב ולרע יש רק אחת) או לסלוד ממנה, אבל אי אפשר שלא להתמוגג מקטע הארכיון שבו נדרשים שחקני מכבי תל אביב בכדורסל (באנגלית) להמשיך להכות ביריב גם כאשר הוא מוטל מובס על הפרקט, לאמור: "אם זה עשרים תעשו את זה שלושים, אם זה שלושים – תעשו מזה ארבעים" (הכוונה היא כמובן להפרש).
הרגע הזה שמתמצת את אופיו של איש אחד, שמעון מזרחי, הפך לרוח של מועדון שיודע לא רק שהניצחון אינו הדבר החשוב ביותר אלא הדבר היחיד, אלא גם שאין דרך לכבד את היריב וגם לנצח, לאמור: קודם תן לו בראש ארבעים הפרש, אחרי המשחק תלחץ לו את היד. מעבר לתקווה שהגישה הזאת תאומץ על ידי עוד גורמים (צה"ל למשל?) היא מתקיימת ביתר שאת ביורו 2024, לפחות כמו שהוא מתפתח עד כה, כשמחצית ממחזור המשחקים הראשון שלו כבר מאחורינו.
לפני שנמשיך אבהיר שיש הבדל בין להעריך את הגישה "המכביסטית" הזאת לבין לדבוק בה. בהווייתי הייתי ונותרתי אוהד הפועל חיפה, קבוצה שגם כשהיא מובילה 0:3 בכניסה לתוספת הזמן, עדיין יחתמו רוב האוהדים שלה על תיקו.
עם כל הכבוד למקטומיני
ועכשיו, לגרמניה: המארחת הכתה בסקוטים שבסך הכל ניסו לשחזר את המופע של שנות השבעים עם כדורגל שנדמה שפס מן העולם ביחד עם שחקני הרכב שהיו גם אלכוהוליסטים. הסיבה לניצחון הגרמני העצום (בהסתייגות אחת: עדין לא ראינו את ההגנה שלהם מתמודדת מול נבחרות עם יכולת התקפית מפותחת יותר מאשר זאת של העגל המבכיר, סקוט מקטומיני (האם ציינתי כבר שאני גם אוהד של מנצ'סטר יונייטד?) היא שהגרמנים לא הסתפקו ב- 0:1 "קטן" שלאחריו מגיע מופע של הגנת ברזל, כדורגל שאפיין את האימפריה הפרוסית לאורך השנים, אלא המשיכה לרמוס.
למחרת קיבלנו דוגמה הפוכה לגמרי: איטליה, נבחרת שעשתה חיל בזכות "גניבה" של שערי ניצחון מלווים ביכולת הסתגרות מרשימה, ספגה שער מפתיע מאלבניה, אחת הנבחרות החלשות בטורניר – ונאלצה לצאת מאזור הנוחות שלה. התוצאה הייתה 45 הדקות הטובות ביותר שאני זוכר מנבחרת איטלקית כלשהי – ומחמת קשישותי הממארת הרי שהזיכרון ההיסטורי שלי מגיע עד לימי זוף, רוסי, בטגה ושיראה.
מה קרה אחר כך? במקום לתת את השלישי, הרביעי והחמישי, ירדו האיטלקים לחדר ההלבשה, הסתכלו בדרכונים שלהם, נזכרו שהם איטלקים – וחזרו למופע מביך של כלום ושום דבר במחצית השנייה, עד כדי כך שהאוהדים ביציע רעדו לא רק מהמחשבה על מה יעשו להם האוהדים האלבנים ליד דוכן הנקניקיות, אחרי המשחק, אלא בכל פעם שבה שחקן אלבני, שביום טוב עשוי להיות מועמד למ.ס אשדוד, עבר את החצי.
הוא הדין גם לגבי נבחרת שווייץ, שאמנם הלמה 1:3 בהונגרים, אבל לא הייתה רחוקה מלאבד משחק שהתנהל ברובו במעמד צד אחד. רוצים עוד? קחו את הספרדים נגד הקרואטים: מה שהיה אמור להיות אחד המפגשים המרתקים של מחזור המשחקים הראשון, הפך למשחק שאילו היה מתקיים בשכונה, היינו תובעים להפסיק אותו במחצית ו"לעשות כוחות מחדש". אז כן, אפשר ללהג על כך שנדמה שלא נשארה אפילו טיפה בלימון הקרואטי העסיסי, זה שהביא אותה פעם אחת לגמר המונדיאל ובפעם השנייה עד לחצי הגמר, אבל עם כל הכבוד לשנותיו הרבות של שחקן מופלא כמו מודריץ', זה לא רק הגיל אלא גם התרגיל – הספרדים פשוט יישמו את שיטת שמעון מזרחי: כשזה היה אחת אפס, הם שמו את השני וכשזה היה שתיים אפס הם שמו את השלישי (אין לנו מידע לגבי השאלה האם הם שלחו לקרואטים פיצה בהפסקת המשחק).
חיים אחרי המוות
רוצים עוד? אז דנמרק – שבה אריקסן הוכיח שיש חיים אחרי המוות (כבר הזכרתי שאני אוהד יונייטד, נכון?) יכלה להכריע בקלות את המשחק מול סלובניה, אבל כשלה מלכבוש את השני, ירדה להגנה והסתגרה כך שכל התקפה סלובנית נראתה כמו גול בטוח. למעשה, אם המשחק היה נמשך עוד חמש דקות, יש סיכוי סביר שהייתה מפסידה.
גם אנגליה נראתה ב-20 הדקות הראשונות של ההתמודדות מול סרביה אמש כמו מי שעומדת להגשים הפעם את כל התקוות שנתלות בה בכל טורניר (רק כדי להתרסק על קרקע המציאות כמובן). אמנם השער, היפה לכשעצמו, של ג'וד בלינגהאם היה מקרי להבהיל (ההגבה המקורית של סאקה לא הייתה מוצאת את ראשו של הכובש אלמלא רגל סרבית), אבל אנגליה, שמשורותיה נעדר משום מה הארי קיין, על אף שנרשם בטופס המשחק ויש שמועות שאף עלה בהרכב, לקחה ללב בעיטה סרבית די מקרית ליד הקורה – והפסיקה לשחק כדורגל. לעולם לא אבין את ההיגיון האנגלי שאומר בערך כך:
או.קיי חבר'ה, יש לנו הגנה כל כך מחורבנת עד שכדאי לכולנו להפסיק לתקוף ולהסתכל מקרוב על איך עוד שנייה יעשה שחקן הגנה שלנו את הטעות שתשבור לאומה שלמה את הלב. הייתי ממשיך עוד, אבל אני חושד שהגעתי למכסת המילים ברצף שסאותגייט יכול להבין. לפחות מדובר הפעם בטעות אופציונלית ולא בטוחה, כמו שהיה קורה בוודאי לו הארי מגוויאר היה משחק בהגנה האנגלית (כבר הזכרתי איזו קבוצה אני אוהד חוץ מהפועל חיפה?).
אז אירופאים יקרים: קודם כל תחליטו בבקשה אם צריך לפנות אליכם כאירופאים או כאירופים ושנית, אני הולך לתרגם לכם משפט פשוט שיעזור לכם לזכות בטורניר: איף איטס וואן, מייק איט טו. איף איטס טו, מייק איט ט'רי, דן מייק איט פור אנד סו און…. (רוצים לדעת מניין האנגלית שלי?) כי שמעון מזרחי כבר רשם את שמו על כמה גביעי אירופה (או יורוליג, בגרסת הקבוצה הסגורה של המפעל), אבל השנה הוא הולך לרשום אותו גם על הגביע חסר הייחוד (תעצמו עיניים ותתארו לי את הגביע העולמי. עכשיו את זה של הצ'מפיונס ליג, עכשיו את זה של הליגה האירופית, עכשיו נסו לתאר את הגביע האירופי לנבחרות ותראו שאתם פשוט לא מצליחים) שהלוואי שיוענק בסוף הטורניר הזה לטוני קרוס כפרס על מפעל חיים.
מה דעתך על הכתבה?