הבלדה על סר פרנסיס דרייק, או: למה אנגליה תזכה ביורו

מחצית, חדר ההלבשה של נבחרת אנגליה. המאמן גארת' סאות'גייט משתולל נוכח היכולת הטובה שהפגינו שחקניו. יותר מכל הוא זועם על קובי מאינו, הקשר האחורי הצעיר של מנצ'סטר יונייטד: "מה אתה חושב לעצמך, חתיכת חוצפן!" הוא נובח עליו: "אתה חייב לי את הקריירה שלך, מה זה המשחק המשובח הזה, אתה בכלל אנגלי? יש לך שני ת' בשם – רק כדי לעצבן את הקוראים בישראל? חתיכת פישר קטן!". קובי יושב מכונס בעצמו בפינת חדר ההלבשה, והוותיקים שבצוות המקצועי נזכרים במה שכונה פעם "טיפול מייבש השיער" שנהג סר אלכס פרגוסון להעביר את שחקניו בכל פעם שבה שיחקו בניגוד להוראות.

בצד יושב הארי קיין ולא מעז לשאת את מבטו לעבר המאמן, אחרי שדייק בפנדל – למרות שבאימון האחרון עברו על החטאה מסוגננת שוב ושוב: "דה ג'ון טרי מוב" הם קוראים לזה על שם הקפטן האלמותי של צ'לסי ונבחרת אנגליה – ודי מדהים שדווקא כוכב וקפטן כהארי קיין לא מסוגל לבצע הוראה כל כך פשוטה.

נכון – להגנתו ייאמר שהשער הוא רחב ותמיד יש סיכוי שהכדור יתגלגל איכשהו פנימה, אבל כמה קשה כבר להחטיא – ועוד כשהשוער מזנק לפינה הנכונה? אי אפשר כבר לבעוט חלש יותר, ממש כמו שהוכיח המאמן בעצמו כשעדיין לבש את החולצה הלבנה?

אפרופו זה, סאות'גייט לא הסתפק במילים וכדי לוודא שאסון המחצית הראשונה שבמהלכה הציגה אנגליה את 40 הדקות הטובות שלה עד כה בטורניר, לא יישנה, הוא הכניס את האיש למשימות מיוחדות: לוק שואו, שחקן שכדורגל מהיר ומלהיב הוא ממנו והלאה, ושהיה פצוע במשך רוב העונה הקודמת עד שאפילו אוהדי מנצ'סטר יונייטד המיואשים, הופתעו לגלות שהוא עדיין חי (מצפייה במחצית השנייה, זה עדיין נתון לוויכוח).

תודה לאל, זה הצליח: הנבחרת שלו חזרה לעצמה במחצית שנייה איומה וטיפוסית, שהופרעה מדי פעם רק על ידי הנחירות של הצופים על הספות בבית. כדי להבטיח לנו עוד מהחומר הזה, הרי שברגע שבו ראה המאמן האנגלי שזה ממש מגיע להולנדים, שיוזמים, תוקפים, נלחמים (וחובה להוסיף: גם מקופחים על ידי השופטים – מצוות ה-VAR שכפה פנדל גבולי מאוד ועד לשריקות הקטנות לעבירות, בכל פעם שבה זכו בכדור אחרי מאבק פיזי לגיטימי) ולא כובשים רק בגלל היעדר איכות, תולדה מצערת של קרוב ל-30 שנים של שקיעה מתמשכת, ובכן, רק אז הוא ביצע חילוף לא הגיוני שהניב שער ניצחון מרגש.

על הספה ישב גבר שאוהד מילדות את נבחרת אנגליה ולא ידע אם לצחוק או לבכות: כרגיל, אנגליה ניצחה שוב ברגע שבו גם אחרון אוהדיה הודה שפשוט לא מגיע לה.

משחק קצוות

עוד לפני שנדבר על פרמטרים כמו סגנון משחק, מהירות, יוזמה, טכניקה אישית ועוד (כלומר לא נדבר עליהם, כי כרגיל אף אחד לא מדבר על צדק) בואו ונדבר על אופי. נבחרת ספרד, הפייבוריטית הברורה לקראת הגמר שייערך ביום ראשון, היא נבחרת מלהיבה, סוחפת, מרשימה, כובשת, התקפית, מסוגננת ועוד המון מילים שאנגליה פשוט לא.

להשוות בין השתיים מבחינה מקצועית יהיה כמו להשוות בין טאפאס בר במדריד לדוכן פיש אנד צ'יפס ליד גודיסון פארק, למשל, מקום שבו גם הצוות וגם הסועדים נראים כתוצרים גנטיים של גילוי עריות.

לכן נלך אל ספרי ההיסטוריה כדי לנגוס בפייבוריטיות הספרדית הבלתי ניתנת לערעור בעזרת כל פרמטר הגיוני. השם הראשון שנעלה באוב יהיה פרנסיס דרייק. תתפלאו, לא מדובר בחלוץ שעבר הקיץ מברדפורד לווסט ברומיץ' אלביון, אלא בבעל תואר "סר", יורד ים נודע מהמחצית השנייה של המאה ה-16, שמזוהה יותר מכל עם תור הזהב של אליזבת' הראשונה, זה שבו הצליחה אנגליה, הרבה בזכותו, לגבור על ספרד. דרייק היה אמנם מגלה ארצות, אבל החשוב בגילוייו היה שאפשר לשדוד ארצות גם אם הספרדים גילו אותן לפניך. רוצה לומר – אם הנבחרת האנגלית תצליח להשמיד את הארמדה הספרדית המשובחת, הרי שיש לה מקור היסטורי להישען עליו.

סוקרטס סופר סטאר

הלקח ההיסטורי השני לוקח אותנו למחוזות כלליים יותר, שחורגים מהעימות הישיר בין שתי המדינות: נדיר מאוד שנבחרת שהייתה טובה כבר מהרגע הראשון של טורניר גדול נתון וסומנה בו כפייבוריטית ברורה יותר ממשחק למשחק, גם זכתה בו לבסוף.

זה לא שאין דוגמאות הפוכות, אבל על כל ברזיל של 1970 יש ברזיל של 1982 – ולא נסתפק בסוקראטס וזיקו, כי ההיסטוריה מלאה בנבחרות כמו הונגריה של פושקאש (כלומר כך מספרים, אני לא עד כדי כך זקן) או הולנד של קרויף. בעצם די להיזכר בעובדה ששחקן כמו פאול ברייטנר (שאמנם כיכב בריאל מדריד ובאיירן מינכן, אבל מזוהה לא פחות דווקא עם איינטרכט בראונשוייג!) השפיע על ההיסטוריה של טורנירים גדולים בערך כמו פלה ויותר ממראדונה, עם רקורד של זכייה ביורו אחד ושני מונדיאלים (שבשניהם אף כבש בגמר!), כדי להבין עד כמה "המגיע" לא מגיע למעמדי הגמר לדורותיהם.

האמת? לא צריך ללכת עד למערב-גרמני המשופם, די להיזכר באופן שבו פתחה נבחרת ארגנטינה את המונדיאל האחרון כדי להבין שהעובדה שהספרדים "עשו קרמבו" (ע"ע "מבצע סבתא"), כלומר פתחו הכי חזק שרק אפשר ומאז רק הגבירו את הקצב, לא מבטיחה להם כלום לקראת הגמר.

אם זה לא היה ברור עד עכשיו, אנסה לחדד: הכדורגל הספרדי נהדר, הכדורגל האנגלי הוא במקרה הטוב כדור שינה, עד כדי כך שאפילו השחקן היחיד, שלמרות שהוא רחוק מכושרו, מפגין בשורותיה טכניקה אישית עילאית, הוא ג'וד בילינגהאם. ועם כל הכבוד לג'וד, מדובר במי שנשדד מעריסתו על ידי ריאל מדריד בטרם יתערבו "סאות'גייטים" למיניהם בחינוכו (מה שקרוב לוודאי היה הופך אותו למעין מרכוס רשפורד).

פערי האיכות הם כה ברורים עד שמרוב שזה מוכרח להיות 4-0 ספרדי קליל, זה יהיה כנראה אנגליה בפנדלים, אחרי שתשיג כמובן שער שוויון דרמטי בתוספת הזמן, בדיוק ברגע שבו גם השיכור הכי גדול ביציע יתלוש מחולצתו בשאט נפש את סמל שלושת האריות, מרוב שלא מגיע לנבחרת שלו כלום.

מה שכן, אם "הנס הטראגי" הזה יתחולל, אנגליה תזכה ביורו וגארת' סאות'גייט יתרגם את שני ה-' בשמו לתואר אצילות שיוענק לו בארמון בקינגהאם, הרי שבטקס שבו יהפוך לסר גארי, יישמע ברקע קול צחוקו המהדהד של סר פרנסיס דרייק.