אוהד נבחרת אנגליה שנמצא ביורו 2024 בגרמניה, נשאל בסרטון שהופץ ברשתות החברתיות איזה אירוע בחייו היה יותר משמעותי מאשר גמר אליפות אירופה לנבחרות שייערך מחר (ראשון) בברלין מול נבחרת ספרד (22:00, ישיר בספורט1), והשיב כשפניו משדרות שהוא רציני: "הייתי מוותר על המשחק רק בשביל דבר אחד – כרטיס למשחק של אנגליה בגמר המונדיאל".
לא יום החתונה שלו, לא רגע שיא בקריירה האישית ולא לידת ילדיו או אפילו זכייה בסכום כספי גדול, אלא הישג של אנשים שהוא מעולם לא פגש ומייצגים את המולדת שלו בענף ספורט. אמנם פופולרי, הכי פופולרי, אבל בסוף "רק" ענף ספורט.
קל להיות ציני ולא "לקנות" את הגאווה האנגלית, אבל אי אפשר שלא לקנא ברצינות שבה הם מתייחסים לכדורגל בכלל ולכדורגל הנבחרות בפרט. בעולם שבו הם חיים, המשחק מחר מול הספרדים (ראשון, 22:00, ספורט1) הוא להיות או לחדול מבחינה קיומית. מבחינתם, הפעם זה חייב "לבוא הביתה" והם לא יוכלו לשאת הפסד נוסף בגמר.
במדינות כמו ישראל ואוקראינה זה מרגיש, ובצדק, כמו צרות של עשירים, אבל את האנגלים זה בכלל לא מעניין. עבורם, הכל מתנקז ל-90 דקות שאין מהן דרך חזרה. אם הם ינצחו והכדורגל יחזור הביתה, המדינה תכריז על יום חג לאומי, השחקנים ייכנסו לספרי ההיסטוריה ויהפכו לגיבורים בלתי נשכחים, הרחובות יתמלאו בשיכורים מאושרים וסרטוני חגיגות מאזורי צפייה ברחבי אנגליה וגרמניה יתפשטו ברשתות החברתיות כמו אש בשדה קוצים.
אם הם (חס וחלילה) יפסידו, מסכן מי שייתפס כאחראי לכך – הפרטים אצל המאמן הנוכחי גארת' סאות'גייט שהחמיץ מהנקודה הלבנה ביורו 1996, דיוויד בקהאם שהפך לאויב הציבור אחרי שהורחק מול נבחרת ארגנטינה במונדיאל 1998 והדוגמה הכי טרייה – סאקה, רשפורד וסאנצ'ו, שהחמיצו בדו קרב הפנדלים בגמר האחרון מול איטליה בוומבלי וספגו קריאות גזעניות ועלבונות קשים בשל צבע עורם.
על הרכבות מדורטמונד לברלין השבוע היו לא מעט אנגלים שאפילו כאב הראש וההאנג אובר לא הצליחו להוריד להם את החיוך מהפנים, הרי הם צפו בנבחרת שלהם מנצחת את הולנד משער בדקה ה-90 ועכשיו נשאר "One more", כמו שצרח לעברם בטירוף סאות'גייט בסיום הדרמה הגדולה בחצי הגמר בזיגנל אידונה פארק. אין להם כרטיס לגמר ויש להם מחויבויות שונות בבית ובעבודה? אז מה. כמו שכבר הבנתם, הנבחרת הכי חשובה וכמאמר שיר האוהדים המפורסם שמזוהה עם האנגלים:
"Don't take me home Please don't take me home I just don't wanna go to work I wanna stay here and drink all your beer Please don't please don't take me home".
בקרונות הרכבת, לפחות בתחילת הנסיעה בת 3.5 השעות, השיחה המרכזית הייתה, איך לא, מחירי כרטיסים. כולם מנסים להשיג כרטיס, בודקים, מבררים ומפעילים קשרים. הבעיה: יותר מדי אנשים רוצים להיות שם כשזה קורה, ביניהם גם לא מעט בעלי מעמד כלכלי שמוכנים לשלם והרבה. ה"אנשים הפשוטים" חרדים מהסכומים הגבוהים שיצטרכו להוציא ומהתגובות בבית, אך חרדים אף יותר מהאפשרות שהם חס וחלילה לא יהיו שם כשהכדורגל סוף סוף יחזור הביתה.
2,500 ליש"ט (כמעט 12,000 שקל) שילם אחד האנגלים שנכח באותה רכבת עייפה, אך היה מרוצה וזכה ב"תהילה" כשסיפר לחבריו שהצליח לשים את ידו על כרטיס. האחרים עדיין לא יודעים מה יהיה איתם ביום ראשון בערב והיכן הם יצפו בגמר, אבל לפחות הם ממשיכים לשתות את כל הבירה של הגרמנים – ובינתיים אף אחד לא לקח אותם הביתה.
מה דעתך על הכתבה?