"גרנט לא שכח את הסירוב שלי. לדעתי בגלל זה לא זומנתי לנבחרת"

"בתום העונה הראשונה שלי בביתר ירושלים ביקש ממני אברהם גרנט לחזור למכבי חיפה, אותה הוא החל לאמן. הייתי מושאל, אבל החלטתי להמשיך בבית"ר ולא להיענות לגרנט. בהמשך הוא מונה למאמן נבחרת ישראל, אני הייתי כבר במכבי פתח תקווה. אבי לוזון אמר לי להתכונן לזימון לנבחרת הלאומית, אבל לדעתי גרנט לא שכח את הסירוב שלי לחזור לחיפה. לא הוזמנתי לנבחרת ישראל , למרות שהייתי בנבחרת העונה".

קובי גנון נולד בישראל ב-17 במאי 1976. "אמא שושנה ממרוקו, אבא שמעון הוא דור עשירי בארץ, אני כבר דור 11. אמא הגיעה מירושלים לחיפה, אבא מעכו לחיפה, לקריית שפרינצק. אנחנו ארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים, אני מספר 2 ברשימה . בבית הספר היסודי למדתי בעין הים, בחטיבה בעירוני א' ובתיכון ב-'שוב'. כמו רבים מילדי המקום, הכדורגל היה אז הדבר הקוסם אחרי הלימודים. בכל מקום בו היה אפשר לרוץ ולבעוט בכדור, הבלטתי את הכישרון שלי".

בגיל 9 החל להיכנס למסגרות. "ירדתי מהבית, חציתי את הכביש וירדתי למגרש האימונים הלבן של מכבי חיפה הצמוד לאצטדיון קריית אליעזר. המאמן האגדי לזר שטיינברג, שגידל וחינך מאות ילדים לכדורגל, צירף אותי מהר לקבוצת הילדים והנערים".

היו איתו עוד שמות מוכרים ("ניר דוידוביץ' וחיים סילבס עשו יחד איתי את הדרך לקבוצה הבוגרת של מכבי חיפה"), כשאת הקריירה הוא בכלל החל כחלוץ. "הייתי מהיר עם שליטה בכדור בגובה של 1.87 מטרים. כבשתי שערים רבים. גיורא שפיגל העלה אותי להתאמן עם הבוגרים עוד כששיחקתי בנוער".

המשחק הראשון שלו בבוגרים היה הדרבי ב-1995/6. "מגרש מלא באוהדים ואווירה מחשמלת. מכבי חיפה פיגרה 2:0 ושפיגל הכניס אותי כמחליף. מסרתי את שער הכבוד שלנו, הפסדנו בדרבי הזה 2:1 אבל אין יותר מרגש מלהיות על הדשא".

המפנה הגיע כששפיגל הציע לגנון "ללמוד" את תפקיד המגן השמאלי: "הוא אמר שזה הכי מתאים לי. הייתי חלוץ וקשר שמאלי, שחקן שחושב בעיקר על התקפה. התחלתי ללמוד ולתרגל סגירות של מגן, שיתוף עם הבלמים והשוער, למדתי מהר, הפכתי למגן שמאלי. ואז הגיע אדורם קייסי. מיעטתי לשחק במכבי חיפה, הסכמתי לעבור להפועל בית שאן של המאמן אלישע לוי.

"בעונת 1997/8 בית שאן נאבקה על ההישרדות בליגה העליונה. משחק השרוכים? אומר זאת כך, לא היו שום דיבורים לפני המשחק נגד בית"ר ירושלים, לא באימונים ולא בתוך המגרש. רצינו לנצח כי היינו בדרך לירידת ליגה. בית" ניצחה בבעיטה האחרונה של תוספת הזמן ומבחינתי חשתי שזה הפסד כואב , אני לא מכיר משהו אחר, נקודה. האליפות הלכה לבית"ר וזהו".

לאחר האפיזודה בבית שאן הוא נחת בהפועל כפר סבא. "משה סיני הביא אותי לעמדת המגן השמאלי. עונה טובה ושקטה בה סיימנו במקום השמיני, סיכמתי לעונה נוספת בכפר סבא".

טלפונים העירו אותו משינה עמוקה. "התחילו לטלפן אלי , סיפרו לי בהתרגשות כי העיתונאי רון עמיקם פרסם בספורט מעריב ידיעה בולטת בה אני מועמד להגיע לבית"ר ירושלים. בדקתי במהירות את הפרסום, היו"ר משה דדש הבהיר כי אכן אני מבוקש שם".

ואז איל לחמן מטרפד את המעבר.

"לחמן החליף בכפר סבא את סיני, הוא סירב לאשר לי את המעבר. החלטתי לעשות שביתה איטלקית בכפר סבא, הבהרתי באימונים ובמשחקים כי אלחם על השחרור שלי".

במחזור החמישי הכול השתנה. "לחמן התקשר אלי והבהיר לי 'קובי, אתה עובר עוד היום'. דדש עודד אותי לפעול מהר. סידרתי בתוך מספר שעות את טופס השחרור מכפר סבא ואת המעבר בהתאחדות לכדורגל, חתמתי תחת אלי אוחנה".

הבכורה הייתה נגד מכבי תל אביב: "הפסדנו 1:0 במשחק המפורסם של פרשת האפדרין. בהמשך ניצחנו בקריית אליעזר את הפועל חיפה, משחק מצוין שלי ושמירה טובה על ג'ובאני רוסו. האוהדים בירושלים התחילו לשיר לי שירים וזה עודד אותי מאוד. אהוד כחילה לקח אותי לשיחה, הבהיר לי שהאוהדים אוהבים שחקנים לוחמים שנותנים הכול על המגרש, אמר לי 'הם התאהבו בך, תמשיך כך ותהיה מלך'".

ואז הגיע לבית"ר אלי גוטמן. "הבעלים התחלפו, הגיעו קובי בן גור וגד זאבי. הייתה עונה מאוד מוזרה ומחאה לא מובנת של האוהדים נגד גוטמן".

כלכלית היה לו קרש קפיצה. "הרווחתי יפה בבית"ר, בן גור וזאבי דאגו לתשלומים בזמן. את הבית הראשון שלי בדרך הים בחיפה רכשתי בתקופה ההיא".

הקשיים שהגיעו לאחר מכן אילצו אותו לעזוב. "בתום עונת 2001 בית"ר נקלעה להליכי פרוק משפטי, ורק חוזים חתומים כובדו. אני פספסתי את החתימה לחמש שנים במספר ימים, נפרדתי מבית וגן בעצב גדול".

גוטמן מונה למאמן הפועל פתח תקווה וצירף אותו לאימונים. "הבעלים של הפועל פתח תקווה מאיר שמיר בנה קבוצה מעולה למאבקי האליפות. התאמנתי בהפועל פתח תקווה, אבל מכבי חיפה ביקשה עבור הכרטיס 250 אלף דולר. החלו בין הצדדים שיחות והסכום ירד עד 180 אלף דולר. זה המשיך לתשלומים , וירידה נוספת בדרישה החיפאית, ואני תקוע במעבר. הרמתי טלפון לסוכן שלי עובד קראוס , שביקש ממני להגיע מהר לפגישה עם אבי לוזון, בתוך מספר דקות סגרתי על חוזה של 3 שנים ותנאים טובים. נפגשתי עם יעקב שחר שאמר לי להחליט וכל החלטה שלי תתקבל, המילה שלי ללוזון הייתה חשובה יותר מהכול".

ואז בלגאן מול גוטמן.

"המהלך שלי נודע, החל זרם של טלפונים, גוטמן שאל בכעס, 'קובי, למה?' אבל המעבר הושלם".

גיא לוזון החליף את אוחנה והחל את קריירת האימון במכבי פתח תקווה. "לא הסתדרתי בהתחלה עם לוזון, חשבתי שעשיתי טעות כשלא המתנתי בסבלנות להפועל פתח תקווה, אבל הדברים הסתדרו בהמשך".

לשיא הגיע במשחק המפורסם בבלגרד מול פרטיזן. "במשחק הראשון בארץ הפסדנו 2:0. "אבי לוזון לא טס עם הקבוצה לבלגרד, עמוס היה איתנו. בחדר ההלבשה הרגשנו חדים, חשבנו שהמשימה אפשרית, רצינו גול מהיר בפתיחה. כל הקבוצה התחברה, זה היה משחק החיים של עומר גולן וכל מי שדרך על הדשא של פרטיזן. ניצחנו 2:5, היינו עם הראש מעל העננים, יצאנו לבלות במועדון לילה מקומי".

אחר כך הגיעו הפציעה והפרישה. "הייתי בגיל 35 ויכולתי להמשיך הלאה, אבל תאקל באימון עם שחקן שלנו, סנסוני, גרם לפציעה קשה בברך והמניסקוס ברגל ימין. ההחלטה של הרופא ד"ר לוינקוף הייתה כואבת מאוד: 'אתה לא יכול להמשיך לשחק כדורגל'. פרשתי מהמשחק שהיה כל חיי".

מה מצבך המשפחתי?

"אני גרוש כבר מספר שנים. יש לי שתי בנות ובן, בת אחת בארצות הברית, השנייה משרתת בהנדסה קרבית. הבן עומרי, בן 11, משחק בילדים של מכבי פתח תקווה. עומרי יהיה יותר טוב ממני".

מה אתה עושה היום?

"יש לי תואר בחינוך ספורט וחברה. אני מלמד במספר בתי ספר בחבל מודיעין בישוב שוהם, יחד עם עופר שטרית, שרון מרציאנו, רונן חרזי שהוא מאמן חלוצים ומיקי דהאן מאמן השוערים. למשחקי כדורגל אני הולך עם הבן, למכבי חיפה ובית"ר ירושלים, עכשיו נלך למשחקי מכבי פתח תקווה. בעזרת השם שהמלחמות יסתיימו, החטופים יוחזרו ונשוב לשגרה".