לא כך קיוו לחוש נוסעי טיסת הבוקר של בריטיש איירוויס משדה התעופה 'ברנדבורג' בברלין בחזרה ללונדון, בבוקר יום שני האחרון, פחות משתיים עשרה שעות לאחר שנבחרתם הפסידה בגמר אליפות אירופה לספרד. לקראת הגמר, חברות התעופה האנגליות השונות יותר משילשו את כמות הטיסות שלהם מאנגליה לבירת גרמניה ועדיין התקשו מאוד לעמוד בביקוש העצום של האוהדים האנגלים שרצו לחוש מקרוב את הגמר, גם אם למרביתם כלל לא היה כרטיס למשחק עצמו.
עייפים, עצובים ובעיקר מרוקנים מאנרגיות בזמן שהתהלכו ברחבי הטרמינל העמוס לאחר עוד הפסד בגמר יורו (שני ברציפות, לראשונה בתולדות התחרות) שהטיל ספק גדול מתי- אם בכלל- 'הכדורגל ישוב הביתה', כפי שנאמר פעמים רבות ובדציבלים עצומים לאורך הטורניר כולו. ובעיקר, הלך רוח מנוגד לחלוטין לאופן שבו האוהדים האנגלים פתחו את הטורניר בסערה בכל עיר גרמנית בה התאגדו לאורך התחרות.
זה התחיל מרגש, אופטימי ובעיקר טעון באדרנלין חיובי. מצב הרוח של האוהדים האנגלים, כמובן, שהיה שונה בתכלית ממה שהנבחרת שלהם הציגה בפועל על כר הדשא. מההתכנסות הראשונית בגלזנקירשן האפורה לקראת משחק הפתיחה נגד סרביה, האלפים שהציפו את פרנקפורט וקלן בהמשך שלב הבתים, שהביעו אהדה ואהבה טוטאלית, מגובה בהמון אלכוהול ללא הפסקה.
שירי הלל לג'וד בלינגהאם- השחקן הטוב בעולם כיום בעיניהם- הקפטן המיתולוגי, הארי קיין, ומחרוזות שמחה שהוקדשו לג'ורדן פיקפורד- גם בפיהם של אוהדי ליברפול שבשגרת הפרמייר ליג מדרגים אותו גבוה למדי ברשימת השחקנים שאותם הם מתעבים. ובעיקר אחדות וגיבוי כמעט מוחלט תוך התעלמות מופגנת מהיכולת הבינונית (ומטה) ששלושת האריות הציגו משריקת הפתיחה ועד לסיום המתסכל בברלין.
אפשר לדמות באופן אירוני את האהבה האבסולוטית של אוהדי נבחרת אנגליה לבן/בת זוג שלא מפסיק לאכזב אותך במשך שנים, ובכל זאת אתה שומר לו אמונים. אנגליה הצליחה כמעט בכל משחק נתון להציג סטנדרטים נמוכים למדי ביחס לסגל הכשרוני שעמד לרשות המנג'ר, גארת' סאות'גייט, אבל אוהדי שלושת האריות בשלהם- משולהבים, דומיננטיים ובעיקר נאמנים במאת האחוזים.
יתכן והעובדה שאנגליה השיגה תוצאות לאורך היורו באופן הכי 'לא-אנגלי' שניתן, עם קאמבקים מרשימים לאחר שנקלעה לפיגור או לחילופין דרך בעיטות עונשין מ-11 מטרים (מחלה כרונית כשמדובר באנגליה לאורך עשרות שנים), העניקה זריקת עידוד לקהל האנגלי, שהציג יתרון מוחץ ביציעים כמעט בכל התמודדות.
למעשה, רק בחצי הגמר נגד דורטמונד (שהתחפשה ל-'מיני אמסטרדם' ל-48 שעות לקראת ההתמודדות נגד הולנד) האנגלים סבלו מנחיתות מספרית בולטת ביציעים, אבל עדיין בתוך הים הכתום ברחבי העיר, המיעוט האנגלי ידע ליצור באזז ובעיקר אמונה שהנבחרת שלהם במרחק נגיעה מההופעה שלה הם ציפו.
הצהרת אמת אנגלית ממש לא הוצגה ביורו 2024 מבחינה מקצועית וההפסד בגמר לספרד העדיפה היה צפוי למדי. אימרה ידועה שמונחלת בפיו של כל אוהד כדורגל ברחבי הגלובוס היא ש-'אין צדק בכדורגל', אבל גם הנאמנים שבאוהדי אנגליה לא יכלו להתווכח עם העובדה שלספרד פשוט הגיע הכתר 'אלופת אירופה' לאחר טורניר מושלם, שבא לידי ביטוי בעליונות ספרדית גם בגמר. שער השיוויון שקול פאלמר כבש הצית תקווה מחודשת ביציעי האצטדיון האולימפי בברלין שאנגליה שוב תמצא את דרכה לניצחון בדרך שאפיינה אותה באופן מובהק לאורך היורו עצמו, אבל שער הניצחון הספרדי דקות ספורות לפני הסיום הנחית את הנוק-אאוט הסופי על כך שאנגליה שוב תמצא עצמה בצד המפסיד בגמר יורו נוסף.
ביקורת הדרכונים בשדה התעופה הית'רו בלונדון מעולם לא התאפיינה ביעילות יתר, אך התור לאחר הנחיתה מברלין הרגיש כארוך מתמיד. תור של אוהדי כדורגל עצובים, שהגיעו למסקנה הכוללת שזמנו של סאות'גייט כמנג'ר הנבחרת הגיע לקיצו, ובעיקר תוהים מה לא עבד ועד כמה ריאלי בכלל ללכת עד הסוף בטורניר גדול בשנים הקרובות. הם השקיעו את מיטב כספם ובעיקר את אמונתם, עם הקדשה ותמיכה טוטאלית בנבחרת שלהם בכל עיר שבה נדרשו להתייצב, היו שוב במרחק ניצחון אחד מהגשמת היסטוריה, אולם ברגע האמת אנגליה שוב בעטה בדלי.
בגביע העולם בעוד שנתיים סאות'גייט כבר לא יעמוד על הקווים, לאחר שהודיע יומיים לאחר ההפסד על כך שהגיעה העת עבורו לפנות את מקומו ולהתקדם לאתגר הבא לאחר שמונה שנים בתפקיד. סימני שאלה רבים צפו לאחר הסיום הקודר בברלין וגם סימנים מקדימים לשבר מסוים בין הקהל לבין הנבחרת.
זהו לא משבר עצום שספק אם אי פעם ייפתר, אלא תחושה של צורך עמוק ברענון מערכות כדי לתדלק מחדש את האהבה המוחלטת שאוהדי שלושת האריות הפגינו בתשוקה ייחודית ביורו האחרון. גם בקיץ 2024 הכדורגל סירב לשוב הביתה וכדי שהפנטזיה הזאת יום אחד תמומש, הנבחרת הלאומית חייבת להשתדרג מבחינה מקצועית על מנת להיות ראויה לאהבה והערצה שעטפה אותם באופן אינטנסיבי על ידי אוהדיה לאורך כל הדרך.
מה דעתך על הכתבה?