"הניחו לי יונים על הבטן. הן מתו, החיים שלי ניצלו"

"לקראת סוף שנות ה-80 עברתי מרמת עמידר לבית"ר תל אביב תחת היו"ר ארצי בן יעקב והמאמן יצחק שום. בעונה השנייה שלי חליתי בצהבת קשה. אושפזתי בתל השומר ומצבי הרפואי הלך והידרדר. לא הבנתי היכן אני, הייתי בבידוד מוחלט. טיפל בי פרופסור שוינפלד, לצהבת הזאת לא היו אז את התרופות. אשתי דאז, היום גרושתי, יצרה קשר עם פרופסור סטיב רוזנברג בארצות הברית, הוא היה הרופא של נשיאי ארה"ב רונלד רייגן וג'ימי קרטר. הוא התקשר בכל בוקר לפרופסור שוינפלד והם היו מדברים על הדרך לטפל במחלה שלי. הימים עברו, בבית החולים אמרו שאני לא אשרוד, נותר לי עוד כשבוע לחיות".

ואז נכנסו היונים לתמונה.

"קבוצת אוהדי מכבי רמת עמידר נסעה לבני ברק אל הרב דעס, הם הגיעו איתו לחדר הסגור, נכנסו פנימה והניחו יונים על הבטן שלי. היונים מתו תוך זמן קצר, בטענה שהם שאבו מהבטן את הווירוס. הרופאים אפשרו להם להגיע עוד יומיים-שלושה, כי אין מה להפסיד. כעבור מספר ימים מספר, אחרי שבועות ארוכים של אשפוז, התחלתי להסתובב ולעמוד על רגליי. הנס הצליח, שבתי הביתה להתאוששות, הייתי בטוח שגמרתי את הקריירה שלי בכדורגל".

אלי תגר ("גרוש עם שני ילדים לירן ונופר ממנה, ובן מסמדר שאיתה אני היום, שקד בן ה-17. יש לי 6 נכדים מקסימים") נולד ב-18 באפריל 1959. "אמא יונה ואבא משה ז"ל נולדו בעדן. אנחנו 4 ילדים. התגוררנו בשכונה ששמה היה אז 'פרדס אברלה', שכונה הנושקת לרמת עמידר. ביסודי למדתי במכלל רמת גן ובתיכון באורט רמת גן".

אביו משה היה כדורגלן מוכר בעדן. "הוא שיחק בשורות קבוצה בריטית, יהודים רבים הגיעו לצפות בו במשחקי הכדורגל שנערכו בימי ראשון. בישראל אבא שיחק בקבוצת מכבי שמואל תל אביב בליגה השלישית. כילד הוא שיחק איתנו בשכונה, איש חזק גופנית ברמה קיצונית, מלהיב בביצועים שלו".

בילדות שלו שיחק, כמו רבים, ברחוב. מכבי רמת עמידר הייתה החלום שלו. "אני זוכר עצמי כבר בגיל 6 מגיע למגרש של עמידר ומציץ מחורים בחומה. כשעמידר ספגה גול או הפסידה הייתי פורץ בבכי, עמידר הייתה כל עולמי, כמעט ולא החמצתי אימון של הקבוצה. אהבתי במיוחד את הבלם הענק שלנו משה רוזנר ז"ל, מהגדולים בכדורגל שמכבי תל אביב ומועדונים אחרים חיזרו אחריו והוא לא שוחרר. גם ליאון קונסטנטינובסקי היה עבורי אגדת כדורגל , הוא האיש שגילה אותי".

הדרך הובילה אותו, איך לא, למכבי רמת עמידר. "בגיל 11 התחלתי בקבוצת הילדים, בגיל 13 וחצי כבר שיחקתי בקבוצת הנוער, בגיל 16 העלו אותי להתאמן עם הקבוצה הבוגרת לאחר שהמועדון עלה מליגה א' דרום לליגה העליונה. לאחר עונה אחת בלבד ירדנו, נפלנו לליגה הארצית שהוקמה אז עם 12 קבוצות בלבד. ביליתי שם מספר שנים, בלטתי כשחקן כנף בימין ובשמאל, בעטתי מצוין בשתי הרגליים. פרשני הכדורגל ובתקשורת אמרו וכתבו כי 'אלי תגר הוא הדבר הבא של רמת עמידר'".

בעונת 1977/8 חווה בארצית מפגש עם הבלם האגדי של מכבי חיפה ישעיהו שווגר ז"ל. "הוא היה בלם חזק וקשוח, היה לנו תיקול ברחבה, הוא פרק לי את הקרסול , נעדרתי מהמגרש מספר שבועות, אני זוכר את הכאב עד עכשיו".

על האיחוד בין הכח לעמידר סיפר כאן ניסים ברדה – וגם תגר ספג ריקושטים: "בעונת 1978/9 הוחלט על איחוד בין עמידר להכח. היינו במחנה אימונים במכון וינגייט, היו"ר האגדי שלנו ידידיה נחום הביא טופס העברה וביקש ממני לחתום ולעבור לשם. החלטתי לא לעבור, היו ויכוחים קשים עם נחום, אבל סירבתי בכל תוקף, נשארתי בעמידר שלי. בסיום העונה עלינו לליגה העליונה יחד איתם. באחד הדרבים ניצחנו 0:2, כבשתי גול ובישלתי לרחמים שלום. באותה עונה הבקעתי 11 שערים".

ב-1979/80, הגיעה עמידר לגמר הגביע. "הדרך הייתה קשה, כמו לזכות בתואר אליפות. בשלב שמינית הגמר עברנו את הפועל חיפה בפנדלים אחרי 0:0 ב-120 דקות. ברבע הגמר היה סיפור הזוי לפני המשחק נגד מכבי חיפה. השחקנים החליטו לא לעלות לאוטובוס שיוצא למגרש, דרשנו מענק ניצחון. התנהל מו"מ עם חבר ההנהלה יוסי גווילי ועם עוד גורמים, המו"מ המשיך באוטובוס וממש לפני הירידה הובטח לנו מענק ניצחון בן כמה אלפי שקלים בודדים. קיבלנו את המענק לאחר שער ניצחון של עמוס טייב, 0:1".

בהמשך הם שיחקו נגד בית"ר ירושלים. "שחקני עמידר נתנו הכול על המגרש, בתום 120 דקות של מלחמה על כל כדור ניצחנו בפנדלים 3:4. היריבה הייתה הפועל כפר סבא. לא יכולנו לעמוד מולם, הם היו אדירים. הפסדנו 1:4 עם שער כבוד בפנדל של בני מימון לאחר עבירה עלי".

מה סיפור הבכי והאמירה הדרמטית של חבר ההנהלה?

"עמידר הפסידה באחד המשחקים להפועל פתח תקווה. הייתי אחד השחקנים שבכו בסיום המשחק באכזבה. השחקן שלנו יחיאל לוגסי ניסה לעודד ואמר 'להרים את הראש, זה רק כדורגל'. נוצרה התקהלות, לחדר ההלבשה נכנס חבר ההנהלה הבכיר דובי שרגאי שאמר בתוך השקט 'בשבילנו, מכבי עמידר, הכדורגל זה חיים ומוות, הכדורגל זה הנשמה שלנו".

עמידר ירדה ב-1980/81 לליגה הארצית יחד עם הפועל חיפה והפועל רמת גן וחזרה בעונת 1982/3. תגר כבש 11 שערים. "היו משאבים כלכליים דלים, גרמו לנדנדת הירידות, נפלנו שוב לארצית. עונת 1984/5 הייתה מבחינתי טובה בארצית, כבשתי 14 שערים. יום אחד הגעתי לטיפולים בהתאחדות לכדורגל שמיקומה היה ברחוב הארבעה בתל אביב. ישבתי בבית הקפה הצמוד, היה שם גם קפטן מכבי תל אביב אבי כהן ז"ל שפנה אלי: 'תגר, אתה מגיע הערב לאימון שלנו'. מתברר שמרכז מכבי היה מעורב בעסקה בה אני הועברתי למכבי תל אביב בהסכמה מלאה של ראשי עמידר. חזרתי לראשי עמידר, הבהרתי שאני לא מוכן לעבור. חששתי מהנושא החברתי ומהשמות הגדולים של מכבי תל אביב. בדיעבד זאת הייתה טעות ענקית שלי".

כלכלית בעמידר עזרו לך?

"כסף משמעותי לא היה במועדון, סודר לי מקום עבודה מצוין בדואר ישראל, הצלחתי לרכוש בית צנוע, רכב וחיים די נוחים".

ואי אפשר בלי סיפור הפולקלור על היו"ר שהביא רק אשכנזים לאמן בעמידר. "ידידיה נחום, יוצא טריפולי, היה מומחה להכנת היין הטעים ביותר. הוא הביא בתקופתו רק מאמנים ממוצא אשכנזי, כמו יחיאל מור, אשר בלוט, ליאון קונסטנטינובסקי, מוישיק מאירי ועוד".

מי הבלם שהיה לך הכי קשה להתמודד איתו?

"אין ספק , אבי ירושלמי ממכבי תל אביב – משחק ראש מעולה, מיקום טוב, היה קשה לעבור אותו. השחקן הכי נערץ עלי היה גידי דמתי, הגדול ביותר והנאמן ביותר לקבוצה קטנה, שמשון תל אביב. היו לו כדרור מעולה, יכולת פריצה אדירה והוא היה גולר וספורטאי מיוחד".

בהמשך עבר, כאמור, לבית"ר תל אביב, ואז הגיעו הצהבת וההחלמה. "לופא קדוש לקח אותי למכבי קריית גת, אבל הגוף לא היה עדיין מוכן למאמץ הכדורגל. עברתי למכבי רחובות, קבוצה נחמדה, אבל קשיים כספיים גרמו לתביעה נגדי, חזרה לאימונים בהמשך ולהצלת הקבוצה מירידה. המשכתי לקבוצת רמת אליהו שם אימנו יאנקה אקהויז ואריה בז'רנו".

ואז הגיעה קריאה לשוב למכבי רמת עמידר. "בעונת 1997/8 חזרתי הבייתה לעמידר בליגה השלישית, עונה נחמדה. בהמשך עברתי לבני טירה ובגיל 40 נשברתי, החלטתי לפרוש מכדורגל".

חוסר המזל נמשך גם אחרי שהקריירה הסתיימה. "ב-2014 במהלך עבודתי בדואר, הגעתי לבית פרטי למסור חבילה. התנפל עלי בהפתעה כלב ענק, תקף אותי וגרם לי לשני ריסוקים ברגל. הניתוחים היו קשים, הרופאים קבעו כי זאת פציעה שאני צריך לחיות איתה. לא דרכתי על הרגל במשך שנתיים, הסתובבתי עם קביים, היום אני נעזר בקב אחד. אני חי את זה, קשה לי לקבל את זה, אבל העיקר הבריאות".

תן לנו גם סיפור על משחקי הקלפים.

"כשהקבוצה יצאה בעיקר בסופי שבוע לפני משחקים חשובים לבתי מלון, השחקנים הרבו לשחק קלפים, אני לא אהבתי. נהגתי להגיע לשולחן המשחק ולהפוך אותו, עד שביקשו ממני להפסיק את המהלך הזה".

הוא גאה בדור ההמשך. "הבן הבוגר לירן אימן בהכח גלי גיל, פרדסיה וטייבה. היום הוא המנהל המקצועי של עירוני כפר יונה. הבן הקטן שקד בן 17, שחקן נוער בהכח עמידר ואני צופה לו עתיד ורוד, יהיה הממשיך שלי בהתקפה".