בטח קראתם השבוע שארגון שחקני הכדורגל הכריז על סכסוך עבודה מול קבוצות הכדורגל, רגע לפני פתיחת הליגה. הנושא: האישור שניתן לקבוצות לשתף שישה זרים בכל זמן נתון של משחק בליגה הראשונה. עד שהמאבק (המוצדק מאוד, לטעמי) הזה יצליח, אפשר להרים לארגון השחקנים על עבודה רבת־שנים למען הכדורגלן הישראלי – כזו שאולי אפילו הצליחה הרבה מעבר למשוער, עד שהיא עלולה להשפיע משמעותית על הענף.
הכוונה היא, כמובן, לפסק הדין שניתן בשבוע שעבר בבית הדין האזורי לעבודה בעניין אמיליוס זובאס נגד בני יהודה, וזכה להד חזק מאוד בזכות הכותרת המניפולטיבית – "בני יהודה תפצה את זובאס על כך ששיחק בשבת". כמובן שקריאה קצת יותר מעמיקה של פסק הדין מלמדת שזובאס הנוצרי לא באמת הרגיש שהזהובים (בתקופת ברק אברמוב, איך לא) כופים עליו לחלל את קודשי ישראל, אבל כן דרש – בתור מועסק בישראל – פיצוי על עבודה ביום מנוחה (בית הדין קבע שיום המנוחה שלו הוא ראשון).
אבל לא הקוריוז הזה, שהיה שווה לזובאס כ־96 אלף שקל, הוא הבשורה החשובה מפסק הדין שניתן, וגם לא הפיצוי הנוסף בסך כ־25 אלף שקל על הסעיף הלא ייאמן "עבודה בחגים", אלא דווקא פיצויי הפיטורים שנפסקו לזובאס, בסך של כ־168 אלף שקל, והכל בלי מלאכת מחשבת משפטית מורכבת, אלא על בסיס החוק בלבד והעובדות שהונחו בפני בית הדין בלבד.
פסק הדין הזה צריך להדיר שינה מעיניהם של בעלי קבוצות בישראל – לא רק בכדורגל – וגם מעיניהם של פרנסי הספורט כולם. משום שהמשמעות הכלכלית שמגולמת בהחלטה שניתנה היא כבדה מאוד. קצת משפטיזציה רגע: זובאס טען כי עבד שישה ימים בשבוע, באימונים ובמשחקים, לרבות ביום המנוחה השבועי, כאשר יום עבודה נמשך 3־8 שעות בהתאם לדרישה. הטענה הזאת, פחות או יותר, התקבלה במלואה ועליה מתבסס רוב פסק הדין. בהנחה שנכונה טענת בני יהודה, ולפיה זובאס הוחתם על טמפלייט חוזה סטנדרטי שמספקת ההתאחדות לכדורגל – הרי שקיבול הטענה הזאת על ידי בית הדין היא פתח די רחב לעשרות שחקנים, ישראלים וזרים, בשלל ענפים – להשתמש בה. ומכאן נפתחת הדלת לקבלת מרבית טענותיו – שרובן נראות מוזרות מאוד לאוהד הספורט הממוצע.
פיצויי הפיטורים לזובאס נפסקו לאחר שבית הדין קבע שהוא הועסק בבני יהודה ארבע שנים, בחוזה שנחתם ביולי 2016 ונסתיים ביוני 2020. בית הדין נאחז בחוק פיצויי פיטורים, שקובע שעל המעסיק להגיש הצעה לחידוש חוזה שתימסר לפחות שלושה חודשים לפני תום החוזה. עכשיו, עם יד על הלב – כמה ממנהלי ומנכ"לי הקבוצות בליגת העל ובליגה הלאומית, בליגות הנמוכות, בליגות הכדורסל וכו' – באמת פועלים בלוח הזמנים הזה? הסיכון שמרחף פה מעל ראשיהן של הקבוצות הוא ברור: כל שחקן שמסיים חוזה יצטרך לקבל הצעה בסוף חודש מרץ – בשלב שבו לא מעט קבוצות לא יודעות באיזו ליגה הן תשחקנה בעונה הבאה, מי יהיה בעל הסמכות המקצועית ואם הוא ירצה את אותו השחקן, ומה תהיה המסגרת התקציבית שתחכה להן בעונה הבאה. אם זה לא יקרה, ואת זה קובעים גם החוק וגם פסק הדין, כל שחקן ייחשב כ"מפוטר". ול"מפוטר" יש מעמד אחר לגמרי מ"מתפטר" ומשמעות כלכלית אחרת לגמרי.
עוד בעיה שעלולה להיווצר לקבוצות מפסק הדין בעניין זובאס היא שאלת זמן העבודה. בארגון שחקני הכדורגל עשו עבודה נפלאה בשמירה על מעמד השחקנים ולטובת אכיפת זכויותיהם ברבע המאה אחרונה. אבל פסק הדין בעניין זובאס חשף לקונה שיכולה להשפיע כלכלית על הענף כולו: האם לא היה ברור לו, מעצם היותו כדורגלן מקצועי, שיצטרך "לעבוד" שישה ימים בשבוע (ואולי אף שבעה), וכן לתת כמות שעות שנעה בין 3 ל־8? הבנאדם ספורטאי מקצועי, זה מטה לחמו. וכשהגיע לחתום על החוזה – סביר שידע שאלה, פחות או יותר, דרישותיה של קבוצה מקצוענית בליגה הראשונה בישראל. או, במילים פחות משפטיות: על מי יגלגלו את עלות ימי העבודה בימי מנוחה וחג מעכשיו, כדי לא לחטוף שלל תביעות כאלה בעתיד?
ויש עוד מספר שאלות פתוחות. למשל: מה המשמעות של פסק הדין עבור שחקנים אחרים שהסתיימה העסקתם בקבוצות אחרי שבילו מספר שנים באותו מועדון? האם הם הולכים לתבוע עכשיו פיצויי פיטורים, בהנחה שאלה לא שולמו להם? ומה עם פיצוי על עבודה בימי מנוחה וחג? נראה שההתאחדות לכדורגל, מנהלת הליגות והקבוצות – וגם החבר'ה מהכדורסל (גם שם, כידוע, יש ארגון שחקנים חזק) – יצטרכו לסגור לא מעט פינות כדי לשמור על הענף מנפילה לבור כלכלי לא קטן, שכולו נחפר באדיבות התנהלות בשטחים אפורים ולא ברורים.
מה דעתך על הכתבה?