אירוע ההוקרה וחלוקת המענקים למשלחות הישראלים למשחקים האולימפיים והפראלימפיים, נערך היום (שלישי) בווינגייט. אחת ממקבלות המענקים היא החותרת מורן סמואל, שבגיל 42 זכתה במדליית זהב ראשונה, ניפצה את השיא הפראלימפי ב-2,000 מטר וריגשה את עם ישראל.
היום אמרה סמואל: "כיף לחזור הביתה, כיף לקבל את האהבה. גם כשהגעתי, כל הקהילה בשכונה שלי בגליל ים. דגלים, ילדים קופצים עליי, מצפצפים ברחוב. באמת, תחושה של חיבוק מאוד גדול ומשהו שבאמת כנראה היינו צריכים. כי אנחנו כל הזמן זוכרים מה באמת חשוב, לא סתם כולנו מסתובבים עם הסיכות ואיפה שרק אפשר. לא חושבת שיש מישהו שסיים את התחרות ולא חשב על החטופים, החיילים, הגבולות שלנו והרצון לסיים להיות אחרי הדבר הזה. היו עוצמות מטורפות בפריז וגם התמיכה שקיבלנו מהבית. בכל יציע דאגו שיהיו דגלים והמשפחות תמכו, הייתה אווירה של ביחד"
סמואל הוסיפה: "אין ספק שגם הוועד האולימפי וגם הוועד הפראלימפי כל הזמן משדרגים תוכניות. הם עובדים חכם ומנסים להשקיע את הכסף במקומות הנכונים. אני רואה את זה אצל יעל ארד וגילי לוסטיג, וגם מה שעושים אצלנו. חוץ מזה, יש את הרוח. בוא נדבר על מה שעבר עלינו השנה. מאז 7 באוקטובר, כולנו התגייסנו כל הזמן למאמץ הזה. ראית ספורטאים מתנדבים ועושים הכול, אני למשל לימדתי בבית ספר של מפונים. אז הבנו שהשליחות שלנו תהיה להגיע לפריז ולהניף שם את הדגל. ידענו שנעשה הכי טוב שאפשר כדי שלא יהיה ספק שאנחנו פה כדי להישאר".
על העתיד שלה: "השארתי במתח, אבל גם נתתי רמזים מאוד ברורים כשנתתי סדרה חשבונית כזו יפה מארד בריו, לכסף בטוקיו ולזהב עכשיו. הולכים להמציא איזו מדליית פלטינום? יש לי את כל הסדרה, אין כמו לפרוש ככה. כשדמיינתי מטוקיו לפריז מה אני רוצה לראות, רציתי לראות את הילדים שלי, את הבת זוג שלי וההורים, ומדליה על הצוואר. וזה הסתיים עם מדליית זהב. יש לי עוד הרבה מה לתרום, ואני מבטיחה לעשות את זה – רק מהצד השני".
מה דעתך על הכתבה?