מאת: לירן שכנר צילום: עדי אבישי
הניסוי נכשל. כמה מכם באמת חשבו שזה יצליח? הרי רוב בני התמותה הרציונאליים היו מצביעים על חודש אוקטובר, קצת אחרי סוכות, כחודש שבו יישבר לאיל ברקוביץ' מהפועל תל אביב. אבל הניסוי החזיק שבעה חודשים פלוס.
אין בסיפור הזה מנצחים, אין גם אשמים. יש חבורת שותפים שניסו לנהל עסק ונכשלו. כששותפים לא מסתדרים ביניהם, אז העסק נידון להתרסקות. האבסורד הוא שאיל ברקוביץ' לא היה אמור להיות שותף לניהול לחיים רמון או לעידו חג'ג', אלא הדמות המקצועית הבכירה בהיררכיה שמעולם לא נבנתה.
ההתחלה היתה חיובית. אחרי הכשלון בנתניה עם דניאל יאמר, חיכה ברקוביץ' הרבה שנים כדי לזנק שוב למים העמוקים שנקראים ניהול מקצועי. הוא ניסה לבנות יחד עם אסי דומב פאזל בתקציב נמוך, הביא חלוץ צעיר שלא ספר עדיין מספר דו ספרתי של משחקי ליגה בהרכב ובנה עליו את ההתקפה, הביא שוער סביר ששיחק אותה קסיאס ועשה בעיקר בלאגן, ונאבק בכל כוחו – וגם הצליח – להשאיר את גילי ורמוט. הבנייה המקצועית לא היתה מבריקה אמנם, אבל במקביל הועמס על ברקוביץ' חסר הנסיון הניהולי גם העול האירגוני. וכבר כאן, ברקו היה צריך להבין שזה לא יכול להצליח. אבל הוא מאד רצה.
בתחילת חודש ספטמבר שוחחתי עם ברקוביץ' וראיתי את הלהט שלו להוכיח לכולם שהוא מסוגל להתנהל ביציבות במערכת שנקראת מועדון כדורגל. באותה תקופה אפילו שמעתי מחמאה מכיוונו של נשיא מכבי חיפה על ברקוביץ', על ההתבגרות שהוא עובר לדעתו והצורה השקולה שבה הוא מנסה לייצב את המערכת.
ברקוביץ' וחג'ג'. איש הנדל"ן ימשיך לצוץ מדי פעם ולהכריז שהוא הבוס (אתר רשמי הפועל ת"א)
אבל ההימורים הלכו נגד איל, לא רק בגלל ההיסטוריה שלו עצמו, אלא בעיקר כי הוא הגיע למועדון שמתנהל כמו באסטה. סליחה, בבאסטה אתה לפחות יודע מי הבוס. יותר מדי ידיים, יותר מדי ראשים מדברים, יותר מדי אוהדים או חצאי אוהדים ששמים כמה מאות אלפי שקלים ודורשים בעבור זה את תהילתם ואת שמם בכותרת של מחר. הפועל תל אביב היתה בלאגן אחד ממושך שבדרך נס משכה את הפיצוץ עד הלום.
כשברקוביץ' קיבל את המושכות, הוא ציפה לקבל את כל המושכות, וכאן אני חייב לומר שמהצד זה מצטייר כאילו לא היתה לא כבר ברירה. כי היו כאן כמה מושכות, וכמה אנשים שמשכו את הסוס לכיוונים מנוגדים. הריב על לכתו או הישארותו של דומב הוא בפירוש עילה עבור מנהל מקצועי לזרוק הכל וללכת הביתה. הקוסם מצא עצמו במערבות פוליטית עסקנית שבה אין לו שום יתרון , וכאן הגיע מבחינתו הרגע להחליט – הרצון לסיים את הפרוייקט או ללכת עם האגו. אתם יודעים במה בחר.
אני מאמין שבמועדון קצת פחות ציני וקצת יותר מנוהל, ברקוביץ' היה מצליח לסיים את העונה הזו (אולי עם ירידת ליגה, אבל מסיים), אבל מבחינה תקשורתית, איל עשה את כל הטעויות האפשריות. שהרי אם כבר החליט להתפטר, היה יכול לבחור בדרך מכובדת יותר. הוא כבר היה יכול לעשות את זה אחרי הדרבי ולצאת מזה כמו גדול , אבל כבר אמרנו – הוא ממש רצה להוכיח ולהצליח. כל יועץ בינוני היה מציע לו אחרי מאורעות הימים האחרונים, לנשום עמוק, לא לסמס מה שממש בא לו, ולכנס הערב מסיבת עיתונאים אחת כזו שבה היה מודיע – 'באתי לנהל מקצועית, וברגע שהתערבו לי בהחלטות, החלטתי ללכת' – ואז הדברים היו נתפסים בזוית שונה לגמרי. אבל ההודעה האמוציונאלית לחיים רמון, הפכה את כל הקערה על ברקו, הפכה אותו כביכול לאשם בסיפור הזה. והוא לא.
ומה הלאה? אסי דומב הסימפטי ימשיך לנסות לעשות את המיטב שלו כמאמן – וזה לא הרבה כרגע, עידו חג'ג' אשף הנדל"ן ימשיך לצוץ מדי פעם כדי להכריז שהוא הבוס, וחיים רמון שהינדס את מפלגת קדימה ופעם עוד היה נחשב לפוטנציאל טבעי להנהיג את המדינה, ימשיך להוכיח שכדורגל זה לחלוטין לא התחום שלו. והפועל תל אביב? המועדון והאוהדים ימשיכו להמתין לאיש ניהול אמיתי שייקח אותה למקום בו היא אמורה להיות. סיפור עצוב.
מה דעתך על הכתבה?