הפעם סיטי מגיעה מוכנה לברצלונה

  מאת: לירן שכנר    צילום: Gettyimages

מנצ'סטר סיטי היא קבוצה של מומנטום. של מצב רוח. בסוף אוקטובר-תחילת נובמבר, היה לה רצף של שישה משחקים בכל המסגרות שבהן היא ניצחה רק פעם אחת. ואז התחיל רצף אחר, נפלא, שכלל תשעה ניצחונות רצופים, 11 מ-12 בסה"כ, שהביאו את כולם לחשוב שהנה סיטי של העונה החולפת, עם אקסטרה אופי כמו שהראתה מול באיירן באתיחאד.

• "כשהכדור אצלו משהו טוב קורה"
• הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ערוץ ספורט1
• רוצים לטוס על חשבוננו לדרבי של לונדון?

הכל הלך באמת על פי התכנית, עד שהגיעה אליפות אפריקה, יאיא טורה הלך ובתמורה הגיעו חמישה משחקים רצופים ללא ניצחון, הידרדרות בליגה והדחה מהגביע. על פי השבוע שחלף, דומה כי הנדנדה נושבת לכיוון הנכון בסוף פברואר. תשעה שערים בשני המשחקים מול סטוק וניוקאסל, מביאים את מנואל פלגריני לחשוב שהמכונה שוב עובדת. ובעצם למה לא?

אחרי תקופת ארוכה מאוד, למנצ'סטר אין חיסורים, אין פצועים מקרב שחקני ההרכב (רק ג'יימס מילנר שהיה מציין בחודש האחרון עם בעיה בברך, אבל הוא לא נכלל בקטגוריית "העוגנים" של סיטי), ובעיקר יש תחושה של ביטחון שחזר.

ביטחון הוא ערך עליון כשפוגשים קבוצת על כמו ברצלונה. כבר ארבע שנים שסיטי מנסה להתקבל כחברה קבועה בצמרת הכדורגל האירופי. זה שהיא אלופה באנגליה לא מקנה לה כרטיס למועדון אליו שייכות יונייטד, צ'לסי וליברפול. הערב, בניגוד למפגש בשנה שעברה, התחושה היא שמנצ'סטר סיטי עולה קצת יותר בטוחה בעצמה למשחק הכי חשוב שלה העונה. יותר בטוחה, כי היריב, מסתבר, לא מפחיד כמו פעם.

זה לא רק ההפסד למלאגה, אלא העובדה שבארסה של העונה מנצחת בלי להרשים באמת. תוסיפו לכך את העובדה שפיקה ודני אלבס לא משחקים כמו שחקני הגנה של קבוצה שרוצה להיות אלופת אירופה, ותקבלו הזדמנות גדולה של התכולים.

זה המשחק הכי חשוב של סיטי, כי למרות שאליפות באנגליה זה חשוב מאוד, עבור שייח מנסור, להיות אלוף אירופה זה חשוב אפילו יותר. ולכן, ניצחון על ברצלונה הערב יהווה אישור עבור הבוס שנעשתה כאן קפיצת מדרגה.

גם פלגריני במבחן גדול כאן. אליפות מקומית נוספת כנראה תשאיר אותו בתפקיד לעוד עונה, אבל לא תוציא מהכלים אף אחד מהבוסים שלו. רבע גמר על חשבון ליאו מסי ולואיס אנריקה, דווקא כן. אנריקה עדיין פייבוריט, כי הסגל של ברצלונה טוב במעט מזה של סיטי, אבל אם יש זמן נכון מבחינת התכולים לחשוב כשווים, הוא מגיע הערב. הם לא רוצים להוכיח רק לעצמם, אלא גם ליריבות המקומיות שלהן שהזכרנו קודם. אותן יריבות שמלגלגות על אלופת אנגליה שלא מסוגלת לעבור את סף שמינית הגמר במפעל הזה. אולי הפעם.

***

זה אומנם עצוב לומר, אבל גם די מדויק: המפגש בין זו שמובילה את הטבלה האיטלקית בפער של תשע נק' מהשנייה, לבין זו שממוקמת רק ארבע נקודות מהמקום ממנו יורדים ליגה בגרמניה, פתוח לגמרי, הכל אפשרי בו.

זה עצוב בעיקר עבור הכדורגל האיטלקי. יובנטוס, האלופה האיטלקית הגאה, רחוקה מאד מצמרת הכדורגל האירופי כבר כמה שנים. ההגרלה בחודש דצמבר סידרה לה את האחרונה בליגה הגרמנית. אבל מאז עברו חודשיים, והנה באו שבועיים מצוינים של הצהובים-שחורים: שלושה ניצחונות רצופים ליורגן קלופ בליגה שמשחררים הרבה לחץ, ובעיקר משחררים את התיאבון בדורטמונד.

בניגוד לליגה, סגנית אלופת גרמניה שיחקה אותה באירופה, אפשר לומר כהרגלה. אחרי גמר לפני שנתיים, ורבע גמר בשנה שעברה, סיימה הפעם דורטמונד את הבית שלה ראשונה עם 13 נקודות, ומעל ארסנל. היא מרגישה מאד בטוחה בזירה היבשתית, ולכן הייתי אומר כי הפתיח שלנו שדיבר על יחסי כוחות שקולים, אפילו מפרגן ליובה.

הגרמנים מגיעים אחרי שמצאו סופסוף את הנוסחה וההרכב הנכון. שינג'י קגאווה ונורי שאהין חזרו לקבל קרדיט ואמון מקלופ, אילקאיי גונדוגאן שוב שולט באמצע, פייר אובמיאנג נותן תוצרת בעמדה של רוברט לבנדובסקי, ומרקו רויס הפך באופן רשמי למנהיג. אם הייתה חסרה היררכיה, והייתה אובר-רוטציה, קלופ מתחיל לעשות סדר בבלאגן. עשרה שערים בשלושה משחקי ליגה נותנים המון ביטחון לקראת המשחק הערב בטורינו.

את הניתוח לגבי היחלשותן של האימפריות האיטלקיות נשאיר להזדמנות אחרת. גם יובה אמורה להשאיר את הבינוניות מאחור ולנסות לצאת עם יתרון אל קרב הגומלין בדורטמונד. בליגה בפער כבר תשע, אבל באירופה ראינו את יובה מתקשה מאוד בשלב הבתים, ועוברת בקושי את אולימפיאקוס בדרך לשמינית.

לא נגזים אם נכריז כי הפסד של יובה במפגש הכפול יהיה החותם הרשמי על סוף עידן באירופה. זה לא רק הדשדוש של שתי המילאנזיות, הקריסה של פארמה וחוסר התחרות בליגה, אלא בעיקר ההרגל – אין קבוצות איטלקיות שמתקרבות למעמדים הגדולים של היבשת. אז הנציגה היחידה של הכדורגל האיטלקי במפעל , תשחק גם בשביל הסרייה A. הכל פתוח, עם קריצה לכיוון דורטמונד.