מאת: זיו לנצ'נר צילום: עדי אבישי
גם אם בעוד כמה שעות אראה טיפשי מתמיד, בתום תצוגה צהובה מרהיבה וסותמת פיות בקרית שמונה (משום מה אני נוטל בשקט את הסיכון) – אנא, אל תתנו לי לקחת אף מילה מהבאות בחזרה. כי מה שיש כאן, ובעיקר מה שאין כאן – קיים הרבה לפני רבע גמר גביע המדינה, אולי מתחילת העונה. וכתובת האש הייתה על הדשא כל הזמן הזה.
לא מדובר בחוכמה גדולה, אבל לפחות זו לא חוכמה בדיעבד. משבית השמחות שלפניכם מסרב לרכוב על גל הביקורת האופנתי של המחזורים האחרונים. להגנתי ייאמר שהחמצתי פנים מהרגע הראשון כמעט, מה שגרם לרבים וטובים (ולא פחות מזה, לרבים ורעים) להכתיר אותי רשמית כקוטר, בכיין, היסטרי ואף כפוי טובה. להגנתם ייאמר, שכבר כמה שבועות הם שקטים מאוד בחברתי ולרוב נמנעים מקשר עין.
אז נכון, גם בעונות הקודמות, תחת שני המאמנים הקודמים, איש לא ראה מכבי תל אביב ענקית, שמגמדת את סביבתה ודוהרת לכיבוש אירופה. הו, לא. גם אז היה מקום רב לביקורת ומקום מועט להתלהבות, ואלוהי הכדורגל עדי שמילאתי את שניהם. אבל פה ושם מצאנו ממה להידלק – משחקים מרשימים, דקות בליץ מרהיבות, רגעי קסם כאלה, ניצוצות של התעלות, שהיו רק למכבי ולא לאף אחת אחרת בליגה שלה.
העונה, גם זה לא בנמצא. שום דבר מקסים, שום דבר מדהים, שום דבר שגורם ללב להתפוצץ מגאווה. ועוד לפני החסכים הרגשיים: אין כוח הרתעה. אין שיטה ברורה. אין אופק מקצועי. יש רק קבוצה סבירה ומאוד ולא משכנעת. האשליה האופטית בשלבים מוקדמים של העונה נבעה מהבזקי יכולת אישית של כוכב – בעיקר ערן זהבי, כמובן – שבינתיים דעכו, פשוט כי אי אפשר להבריק בלי הפסקה, ודאי כשהכל הולך ודוהה סביבך.
אי אפשר להבריק כל הזמן. ערן זהבי (צילום: ערן לוף)
עייפות החומר במכבי היא תירוץ קלוש ופתרון קל מדי לבעיה. עם כל השמחה על שתי האליפויות הרצופות, הייתה שם קבוצה בבנייה. כזו שמתגבשת, או לפחות אמורה, לקראת אתגרים משמעותיים יותר שצפויים לה. ביסוס שלטון מוחלט בליגה המקומית, השגת אזרחות עם מגמת התקדמות במסגרת האירופית. במקום אלה, קיבלנו נסיגה ברורה בתחום היעדים וגמגום מביך בטיב הביצועים.
בבית הדין של הצדק הספורטיבי יואשם פאקו אייסטראן בבזבוז משאבים משווע. עם הכלים האלה, המקצועיים, הניהוליים, הכספיים, היינו צריכים ללעוס את ליגת העל ולהיאחז בליגה האירופית. והיינו צריכים, לעזאזל, לשחק כדורגל. ועוד איזה כדורגל.
פאקו, המצטיין לרוב בתגובותיו המשונות, צודק באומרו שקבוצה היא לא רק מאמן. האחריות לתפוקה המפוקפקת מוטלת על אלה שמשחקים וגם על מי שמרחף מעל ומגייס במיליונים רכש שאינו פורע שטרות. אבל רובם היו כאן גם בעונה שעברה – והמאמן לא. הוא זה שערך אינספור ניסיונות כושלים, הוא זה שלא ייצב שיטה או הרכב, הוא זה שבנה מערכים, ותדרך, וביצע חילופים – וקצר יבול כה דל.
לקראת העונה הבאה, במבט לעתיד שיהלום את ההשקעה ויזין את התקווה, המערכת המשומנת זקוקה להיערכות מחודשת. ג'ורדי קרויף חייב להחליט אם הוא איתנו בלב שלם – ולהתאפס בהתאם. המאמן הבא אותו יאתר חייב להיות, איך נאמר בפשטות – יותר.
"יהיה ראוי ומלבב שייפרד איתנו". פאקו אייסטראן (צילום: ערן לוף)
ופאקו? יהיה ראוי ומלבב אם ייפרד מאיתנו באליפות, ובוודאי בדאבל. אלא שגם טריפל, כך נראה, לא יעלים את תחושת החמיצות שמילאה את פינו וחלחלה באורח פלא אל הלב. עד אז, נקווה בכל זאת למעט נחת. וכבר עכשיו, כבר היום, כבר בקריית שמונה.
ונזכור: הכי חשוב לנצח. ברור, אנחנו מכבי. אבל חשוב גם איך. לפעמים, מזעזע לגלות, זה חשוב לא פחות.
מה דעתך על הכתבה?