"מטוס מצרי הפציץ אותנו. מהאירוע הזה הגעתי למכבי נתניה"

"אחרי ירידת הליגה של שמשון סיימתי את החוזה ועזבתי. פרצה מלחמת יום כיפור 1973, גויסתי למלחמה כנהג זחל"ם. במהלך נסיעה בשיירה, בשלהי המלחמה, מטוס מצרי ירד והפציץ את השיירה הארוכה. קפצנו מהזחל"ם ונשכבנו בתוך תעלה קרובה. ניתקנו משאר הגדוד, הבנו שאנחנו קרובים לבסיס רפידים, צעדנו מספר שעות והגענו לבסיס הגדול שלנו. הלכתי לשק"ם בבסיס ושם פגשתי את המאמן אריה רדלר, איתו שיחקתי בהפועל פתח תקווה. רדלר ראה אותי לא מגולח, עם שפם וזקן, ואמר לי שהוא רוצה אותי לעמדת השוער במכבי נתניה אותה הוא יאמן. באזור היה גם חבר הנהלת מכבי נתניה , שופט העבר ראובן פריזנר. תוך זמן קצר חתמתי על החוזה והתחלתי להגיע לאימונים בנתניה ישר מרפידים ".

לשוער העבר מיקי שיינפלד, 81, יש היסטוריה עשירה בכדורגל הישראלי. הוא היה חלק מקבוצת האליפויות של הפועל פתח תקווה. בערך, אפשר לומר. "רשומות, כן. בעונת 1961/2 שיחקתי פעם בודדת בהרכב, גם בעונה שאחריה 1962/3 הייתה לי הופעה אחת, אבל זה מסדר לי שני תארים".

סיפור חייו החל בארץ ישראל. "אבא אברהם נולד בהונגריה, הגיע לגרמניה בשנת 1934 כדי לחפש עבודה והכיר את אמא רות", הוא מספר, "בשנת 1936 אבא, שהיה ציוני, החליט לעלות לארץ ישראל. יותר ממחצית ממשפחתו נרצחו ע"י הגרמנים בשואה. הם הגיעו למחנה עולים ביפו, ומשם לפתח תקווה לצריף ברחוב רוטשילד, דו משפחתי עם שירותים מחוץ לבית. אני יליד 22 במאי 1943, יש לי שתי אחיות, חרותה ואילנה, ואני הצעיר במשפחה. למדתי ביסודי בבית ספר הס, שהוקם על מגרש הכדורגל של הפועל פתח תקווה, ומשם עברה הקבוצה למגרש האליפויות ברחוב אברבנאל. בתיכון למדתי באורט יד סינגלובסקי בגבעתיים. המורה שלי היה חיים 'לייבו' לייבוביץ' המפורסם, מנהל מכבי תל אביב ז"ל. בקבוצת הנערים והנוער של הפועל פתח תקווה הייתי הולך ברגל מבית הספר אורט עד כיכר עלית, עולה על אוטובוס לרחוב שטמפפר ומשם ממהר לאימון במגרש אברבנאל".

ב-1954, כשהוא בן 11, הגיע להפועל פתח תקווה. "המאמן יעקב קרלינסקי ז"ל גידל מאות ילדים במועדון והיה הקפטן של נחום סטלמך וקופמן בנוער של הקבוצה. התפקיד שלי היה מתחילת הדרך בשער. כעבור שנה המשפחה עברה להתגורר בשכונת הרכבת, המוכרת יותר היום כחלוצת הפרדסנות. מסביבה הייתה ביצה עם צפרדעים ונרקיסים. גדלו שם כדורגלני עבר מפורסמים ממכבי והפועל פתח תקווה. הקמנו קבוצת כדורגל שכונתית, שיחקנו בהתלהבות במרחבים המצומצמים שהיו לנו".

המאמן האנגלי ג'ק גיבונס העלה אותו לבוגרים – לתוך הרצף של קבוצת השושלת. "השוער הקבוע היה כמובן יעקב ויסוקר, אותו הערצתי מאוד. חובה לציין כי עד 1963 לא היה במשחקים ספסל עם מחליפים כי ה-11 שפתחו במשחק גם סיימו אותו. הייתה אז ליגת מילואים ואני הייתי קפטן. היה כיף ומדהים עבורי להתאמן עם שמות אגדיים כמו סטלמך, ויסוקר, קופמן, נהרי , פטרבורג והאחים רצאבי. מי שדאגו לי בעיקר היו שלמה נהרי וראובן יפת, ששלחו לי גלויות מכל מסעות הקבוצה".

הוא היה צמוד לסטלמך. "אין עד היום שחקן ודמות נערצת כמו נחום. אהבנו לשמוע את סיפורי המסעות שלו בעולם וכולנו צחקנו גם אחרי ששמענו כבר את הסיפורים. למשל, נבחרת ישראל הייתה במסע משחקים בדרום אפריקה תחת המאמן ג'רי בית הלוי, שהיה מעלה בכל שלושה ימים את השחקנים לבדיקות משקל. סטלמך היה עומד מאחורי המשקל, לוחץ עליו ושומע את צעקות ג'רי על השחקנים 'שוב עליתם בשלושה או חמישה קילו'".

הוא שירת בצבא בפיקוד הדרכה. "התקיימה אז אליפות צה"ל היוקרתית במגרש בצריפין, שיחקתי תחת המאמן יוסל'ה מירמוביץ'. בהמשך הפכתי לנהג של אחד הבכירים בבה"ד 1". אחר כך הגיע הזימון לנבחרת הנוער של מאנדי ושמילוביץ'. "נבחרת הנוער הראשונה הוקמה בשנת 1962. משחק השיא שלי היה באנקרה נגד נבחרת טורקיה, הפסדנו 2:0, נפצעתי והוחלפתי ע"י מיקי מיכאלי. קהל האלפים המקומי הגיב להחלפה שלי בתשואות וקריאות 'בראבו קליג'י'. לראשונה הבנתי ש'קליג'י' זה שוער".

לקראת עונת 1963/4 החל פרק חדש בחייו. "יעקב ויסוקר עבר לשמשון תל אביב, לקבוצה הבוגרת עלה האח הצעיר איציק, שוער נפלא וחבר טוב עד היום. זה יצר תחרות שוערים טובה. היו תקופות ששיחקתי עם איציק ושבוע הוא, שבוע אני. הייתה תקופה בה איציק שבר רגל ולמרות שיעקב שב חזרה לעונה אחת היו לי הרבה הופעות בשער עד להחלמה".

לאחר שזכה בגביע ה-20 למדינה ב-1968 ביקש לעזוב. "לקראת עונת 1969 ביקשתי לעבור למועדון אחר בארץ, רציתי לשחק כשוער ראשון קבוע. נוצרה הזדמנות לחילופי שחקנים עם שמשון תל אביב, אני תמורת גלילי דרחי".

שם היה לו סיפור מדהים עם החוזה. "בהפועל פתח תקווה קיבלתי לאורך השנים משכורת חייל בלבד, הגעתי לפגישת חוזה אל ראשי המועדון סינוואני ועמוס טוב. באתי בנאיביות עם סרגל חישובים, הכנתי מולם תוכנית לחוזה כספי על חוזה לעונה אחת, מענקי ניצחון, פרמיה על הישגים ועוד רשימת דרישות. הם הביטו בי, בשחקן הבלונדי החדש שלהם, בשקט, ומיד הבהירו לי כי אצלם אין דבר כזה ששמו חוזה, מילה שלהם טובה יותר מכל חוזה חתום. הסכמתי , ואכן הם היו אנשי מילה, התאהבתי בהם, בקבוצה והאוהדים. אהבתי את כרם התימנים, את הארוחות במסעדת שאול המפורסמת".

שם שוב הייתה לו אפיזודה עם סטלמך. "כולכם מכירים את הבית במגרש האימונים של שמשון הקיים עד היום ליד הירקון. סטלמך היה עורך לי אימונים מיוחדים, הייתי מטפס לגג הבניין, קופץ למטה לקרקע וסטלמך היה בועט לי לשער עם הירידה שלי. עשיתי זאת כמו חיל ממושמע הנחיתה על הקרקע השאירה סימנים. תעברו ליד חדר ההלבשה ותבינו. למעט נחום אימנו אותי גם דב מליס ואוטו שלפנברג, האבא של שמעון שנהר".

הוא יצא למסע בדרום אמריקה וקולומביה. זה היה חלומי, נהדר. קבוצה חזקה עם שמות כמו פסח טיטלמן שהגיע מחדרה, איציק דרוקר וצירפנו שחקן חיזוק ענק, אלי בן רימוז' מהפועל ירושלים, סופר שחקן. בקולומביה שיחקנו מול רבבות צופים, אבל לראשונה ראינו מעל מאה שדרים ששידרו את המשחקים כאילו מדובר בהתלהבות של מונדיאל, המון אנשי תקשורת שיצרו אווירה של קרנבל".

ואז הגיעה פרשה מוזרה. "בסיום עונת 1972/3 שמשון ירדה לליגה השנייה, אז ליגה א'. הפסדנו במחזור האחרון, ובית"ר ירושלים הקדימה אותנו בנקודה אחת. בתקשורת הכתובה פורסמה תמונה שלי כאילו אני מחייך בסיום המשחק. נוצרה אווירה כאילו אני מכרתי את המשחק, דבר שמעולם לא חשבתי לעשות. מעולם".

ניסו בעבר לשכנע אותך למכור משחק?

"עברתי לדירה חדשה, יום אחד הופיע אצלי אוהד מוכר של קבוצה בליגה הראשונה ואמר לי 'שמע, חסר לך חדר שינה יפה, אין לך מזנון'. אמרתי לו שאני מסתדר ושיעזוב חזרה למקום ממנו הגיע".

הוא נשוי באושר לברכה. "יש לי שני בנים, אלון ואורן, ונכדה מתוקה בת שנה, דניאל. ראיתי את ברכה צועדת ברחוב בפתח תקווה ואמרתי לעצמי שצריך להתלבש עלייה. הייתי בחברה של בני גת רימון וגני תקווה, ברכה התגוררה סמוך לגני תקווה. אני זוכר שלקחתי אותה לסרט בקולנוע אורון הפתוח והנוסטלגי, שם ראו אותנו במקרה ההורים שלי וראו לראשונה את החברה שלי, שהפכה לאשתי".

חוזרים לכדורגל ולימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, עונת 1973/4. "הייתה אליפות מרגשת במכבי נתניה, ללא מוטלה שפיגלר שהיה בצרפת. הקדמנו במאבק את מכבי תל אביב. זכינו גם באלוף האלופים בניצחון על הפועל חיפה בקריית חיים, 1:2".

הוא פרש מכדורגל בתום עונת 1976/7 ואז נסגר מעגל – איציק ויסוקר, האיש שבשל התחרות איתו שיינפלד עזב את הפועל פתח תקווה, החליפו במכבי נתניה. "אחרי הפרישה עברתי קורס מאמנים בווינגייט תחת שפר ולבקוביץ', הגעתי לנהל את מחלקת הנוער של הפועל פתח תקווה. הקבוצה הבוגרת צלעה לה בליגה השנייה, צירפה שחקני רכש רבים עם מוטיבציה נמוכה להחזיר את המועדון ללאומית. נפגשתי עם ההנהלה והבהרתי שאם לא יאפשרו לשחקני נוער לעלות לבוגרים, הכול ייהרס ואני אפרוש מתפקידי בנוער. אחרי הפסד נוסף של הבוגרים, קראו לי ונתנו לי את תפקיד מאמן הקבוצה הבוגרת".

זה השתלם. "בעונת 1978/9 עלינו מהמקום השלישי יחד עם רמת עמידר והכח רמת גן חזרה לליגה הראשונה, אבל החלו שוב במסע דיבורים על שחקני רכש לקבוצה. ביקשתי אורך רוח וסבלנות, אבל למעט חברי ההנהלה שפירא והדסי לא תמכו בי. יצאנו למשחק חוץ נגד מכבי חיפה, בבית המלון הבהרתי שאני לא ממשיך לאמן במצב הזה. הפסדנו 4:3, ביום שאחרי הודעתי שאני מתפטר וזהו זה, תם ונשלם".

בהמשך אימן את מכבי יבנה, בית"ר תל אביב ומכבי הרצליה – ואז הגיעה מלחמת לבנון. "הייתי באוהל כשאחד הלוחמים הביא עיתון ספורט מעריב בו היה כתוב שהחליפו אותי כמאמן בהרצליה. אדם שאת שמו אני לא רוצה להזכיר, עבורי הוא פלוני אלמוני וזהו".

ההמשך בבית ספר לכדורגל עם כוכבי העבר. שוב הצטלבה דרכו עם סטלמך. "נפתח פרויקט נהדר בקיבוץ עינת – בית ספר לכדורגל של סטלמך ודוד ספיבק. הייתה הנאה גדולה לאמן את הבן שלי אורן, שהיה שוער בנבחרת הנוער ופרש מכדורגל בגיוס לצבא. אגב, פעם הייתה יריבות ענקית בין שחקני מכבי והפועל פתח תקווה. זה נגמר, אני שותף למשחק הטניס היום עם ספיבק המכביסט".

הוא עבד כמנהל פרוייקטים בכיר בסולל בונה, היה אמון על בניית מחלף קסם עם הגשרים התלויים וגם זכה בהכרה יוקרתית: "קיבלתי את פרס ישראל כעובד מצטיין מהנשיא עזר ויצמן". זה לא היה המפגש האחרון שלו עם נשיא. "בהמשך עברתי לנהל את מרכז רבין אשר נבנה על בונקר של חברת החשמל. לפני האירוע החגיגי בפני תורמים מרחבי העולם, ניגשה אלי דליה, בתו של יצחק רבין, וביקשה שאתן את הנאום הטוב ביותר שלי לפתיחה. עמדתי ליד אוהל האירועים המרכזי, פתאום מציגים לי את ביל קלינטון ואת אשתו הילרי. הוא לחץ את ידי, כבוד גדול עבורי".