עולם הכדורסל נפרד מדיקמבה מוטומבו, ולכולם ברור – הוא היה הרבה מעבר לכדורסלן. הסנטר המפורסם הלך אתמול לעולמו בגיל 58 אחרי שנכנע לסרטן המוח, וחבריו ומכריו מה-NBA סופדים לאדם מיוחד, שהשפיע עליהם בזכות פעילותו מחוץ למגרש.
מוטומבו (או, בשמו המלא, דיקמבה מוטומבו מפלונדו מוקמבה ז'אן-ז'אק וואמוטומבו) נולד בקינשסה, בירת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ב-1966 וכבר בגיל 9 הוא ידע שהוא רוצה להיות רופא, רק לא ממש ידע איך. ב-1987 אביו המורה שלח אותו למכללת ג'ורג'טאון שבוושינגטון די.סי. על מנת לקרב אותו אל החלום. בשנה השנייה ללימודיו, צד מוטומבו את עינו של מאמן ג'ורג'טאון האגדי ג'ון תומפסון (בכל זאת, קשה לפספס בחור בגובה 2.18 מטרים), שביקש ממנו לשחק כדורסל.
משם הכל היסטוריה. הסנטר נבחר רביעי בדראפט 1991 על ידי דנבר, וכבר בעונת הרוקי שלו נבחר למשחק האולסטאר בזכות ממוצעים אדירים של 16.6 נקודות, 12.3 ריבאונדים ו-3.0 חסימות למשחק. הוא המשיך לעוד 7 הופעות באולסטאר, זכה ארבע פעמים בתואר שחקן ההגנה של העונה, שלוש פעמים בחמישיית ההגנה הראשונה, חמישיית הרוקיז ומספר 55 שלבש על הגופייה הופרש על ידי אטלנטה ודנבר. אחרי שתי הקבוצות הללו, המשיך את הקריירה לפילדלפיה, ניו ג'רזי, ניו יורק וסיים אותה ביוסטון ב-2009.
עם השנים הוא הפך לפנים של הסיוע לאפריקה מטעם ה-NBA. הוא נסע לכל קצוות תבל כדי לנסות לסייע באינספור מטרות שונות. ב-1997 הוא הקים את "קרן מוטומבו", אשר סייעה בסיוע רפואי לקונגו, בחינוך ובמניעת מחלות. ב-2006 השלימה הקרן את הפרויקט הגדול ביותר שלה בניית בית חולים מאובזר לחלוטין בבירה קינשסה, על שם אמו המנוחה. אחד מתוך חמישה ילדים לא זוכה להגיע לגיל חמש בקונגו, כשאחת הסיבות העיקריות לכך היא מחלת המלריה. מוטומבו דאג להכניס לבית החולים אגף מיוחד לילדים ולנשים. יומיים אחרי הפרישה, זכה דיקמבה פעם השניה בקריירה בפרס ה-NBA לעבודה הומניטרית, ובכך הפך לשחקן הראשון בהיסטוריה שזוכה בתואר פעמיים.
הוא היה חבר, איש מקצוע, תמיד ניסה לעזור בכל דרך. יאניס אנטטוקוונמפו אמר עליו: "הוא תמיד היה שם כדי לדבר איתי ולייעץ לי איך לגשת לעונה ולדאוג לגוף שלי ולנסות דברים שונים כמו יוגה. הוא תמיד ייזכר, ותנוח נפשו בשלום".
"ממש קשה להאמין, וקשה לנו להיות בלי הבחור הזה", אמר בדמעות נשיא טורונטו ראפטורס מסאי אוג'ירי. "אין לכם מושג מה היה בשבילי דיקמבה מוטומבו… אבל אני חייב לומר, הבחור הזה, הוא הפך אותנו למי שאנחנו. הבחור הזה הוא ענק. אדם מדהים. מי אנחנו בלי דיקמבה מוטומבו? בלתי אפשרי, זה באמת לא".
מוטומבו, שדיבר תשע שפות, הוביל את בנייתו של בית חולים עם 170 מיטות בקינשאסה, עיר הבירה, והמתקן הזה טיפל בכמעט חצי מיליון אנשים ללא קשר ליכולתם לשלם עבור טיפול. "הלכתי איתו לעיר הולדתו", סיפר אוג'ירי, "הלכתי לבית החולים שלו, ואין לכם מושג מה הבחור הזה עשה לעולם, מה המשמעות שלו. הוא איננו. הוא עזב אותנו… הבחור הזה היה הענק הכי גדול שאפשר למצוא, האיש עם הלב הכי גדול שאי פעם היה".
נשיא הסיקסרס דריל מורי, שהיה עם מוטומבו במשך עונות רבות ביוסטון, התבשר על מותו של חברו במהלך יום התקשורת של הקבוצה ביום שני. דמעות זלגו בעיניו של מורי בזמן שהוא עיבד את החדשות. "אין הרבה בחורים כמוהו," אמר מורי. "פשוט בן אדם נהדר. כשהייתי GM טירון בליגה הזו, ההזדמנות הראשונה שלי ביוסטון, הוא היה מישהו שהלכתי אליו כל הזמן… על ההישגים שלו על המגרש, אנחנו לא צריכים לדבר עליו יותר מדי. הוא היה בן אדם מדהים, מה שהוא עשה מחוץ למגרש למען אפריקה".
ולפעמים, לברון ג'יימס ציין בצחוק ביום שני, מוטומבו לא בהכרח שיפר את בריאותם של אחרים. "הזיכרון הכי טוב שלי מדיקמבה מוטומבו? הוא שבר את פני ביום ההולדת שלי בקליבלנד עם מרפק", אמר ג'יימס, כוכב הלוס אנג'לס לייקרס, בעודו לקח כמה דקות ביום שני לחלוק כבוד לחייו של מוטומבו. "אף פעם לא הייתה לי אפילו הזדמנות לספר לו על זה".
תנועת האצבע שלו אחרי חסימות הפכה למיתולוגיה. "בכל פעם שהייתי חוסם זריקה, אנשים עדיין היו מנסים לתקוף אותי. אחר כך נהגתי לנענע בראשי בכל פעם שהייתי חוסם את הזריקה", הסביר פעם מוטומבו. "ואז אמרתי, בנאדם, פאק עם זה. החבר'ה האלה לא מקשיבים לי. אולי אם אתחיל לנענע מולם את האצבע. ואני אומר לכם, הפסדתי הרבה כסף בגלל ניענוע האצבע הזה, בנאדם. חטפתי כל כך הרבה עבירות טכניות, אבל אף שופט לא יוציא אותי מהמשחק".
אבל מדהים לגלות שעם כל הכבוד לקריירה הנהדרת, הוא ייזכר בזכות תרומה אחרת, מחוץ למגרש. "רוחו הבלתי ניתנת לשחזור של דיקמבה נותרת בכל מי שהוא עזר לו ונתן השראה לאורך חייו יוצאי הדופן", אמר הקומישינר אדם סילבר, "אני אחד מהאנשים הרבים שהלב הגדול של דיקמבה נגע לחייהם ואני אתגעגע אליו מאוד". ריאן מוטומבו, בנו של דיקמבה, כתב שאביו "אהב אחרים בכל גרם של הווייתו". לדבריו, "אבא שלי הוא הגיבור שלי כי פשוט היה לו אכפת. הוא נשאר הלב הכי טהור שהכרתי".
מה דעתך על הכתבה?