להתנתק: כשגוטמן מתעסק בכדורגל

   מאת: רון עמיקם   צילום: ערן לוף

1. גישה. על הנייר, נבחרת ישראל מגיעה ממקום טוב מאוד למשחק מול וויילס. שלושה ניצחונות משלושה משחקים, בעיקר ניצחון מכריע ומהדהד על היריבה העיקרית על המקום השני בבית, ועכשיו משחק מול יריבה נוספת ומדאיגה, אבל כזו שכל ניצחון נגדה לא יתקבל – בטח לא באירופה – כניצחון סנסציוני. אנחנו מגיעים עם עומק בלתי נגמר בחלק ההתקפי, עם קבוצה מאוד מגובשת, ועם רצון ומחויבות מאוד גדולים. לפני שיש פה נבחרת, יש פה קבוצה.

אבל אנחנו ישראלים. השחקנים שלנו יכולים לשחק באירופה, להתאמן תחת מאמנים אירופיים ולספוג אווירה אירופית, אבל מסביב, הכל מתנהל באווירה ישראלית. קודם כל, תחושת העליונות אחרי משחק וניצחון אחד גדולים. נכון שניצחון על וויילס לא ייחשב במניין הניצחונות על יריבה שמדורגת גבוה מישראל, אבל עדיין ניצחון שני ברציפות – גם אם בבית – על יריבה לכרטיס העלייה האוטומטי ליורו, הוא משמעותי מאין כמותו.

ב-1999 ניצחנו בזו אחר זו את קפריסין (0-3) ואת אוסטריה (0-5) וזה מה שנתן לנו כרטיס לפלייאוף. בכל תולדות הנבחרת תתקשו למצוא שני ניצחונות משמעותיים עוקבים, בוודאי שלא שלושה. לכן צריך להנמיך את להבות ההתלהבות. כדי לעלות ליורו נצטרך לשחק כמו נבחרת דרג 1 או 2 באירופה: לא לאבד נקודות בבית, ולדעת לעשות תוצאות בחוץ. בינתיים זה קורה, אבל אנחנו רק בשליש הדרך.

בגישת השופוני שאופפת את הנבחרת – לא בהכרח פנימה – האכזבה תהיה מאוד קשה. על המשחק הזה רשום תיקו, כי זה מה שוויילס רוצה וזה מה שיספק אותנו אחרי שנבין שזו לא בוסניה – נבחרת שבאה לפה כדי להציל את הקמפיין ושיחקה בחוסר אחריות – זו וויילס, נבחרת נחושה שיודעת להסתפק במועט.

מלבד השופוני, יש לנו מומחיות גאונית להתעסק בשטויות. העיסוק המטופש בתקרית אלירן עטר זו תמצית הישראליות. אלי גוטמן, מאמן מצוין עם היררכיה וסגנון ודבקות בדרך, לא מתבגר גם בגיל 57 וממשיך לעשות חשבון לתקשורת, כפי שעשה עוד כשהיה מאמן בליגה א'. עם כל הכבוד לאלירן עטר, אתה מאמן נבחרת. שחקן פותח פה? בשביל מה אתה צריך לענות לו? התשובה הכי טובה היא בפרסום הסגל, איתו או בלעדיו.

עיתונאי חשוב לך עשה שריפה? אז מה, אתה המתדלק שלו? אתה מאמן נבחרת! מאמן נבחרת לא צריך לתת הסברים על כל זימון, בוודאי לא מאמן נבחרת עם ארבעה ניצחונות רצופים שבהם רץ הרכב התקפי אחד.

ההודעה של גוטמן, דרך ההתאחדות, שנתנה ציונים למקצוענות של עטר, לגישה שלו, והתפלמסה על מי הדליף, ובעיקר הפירוט של גוטמן עצמו – במסיבת עיתונאים – לגבי תוכן השיחה הפרטית, לא רק מסיטה את העיקר מהמטרה, היא פשוט מבישה ומורידה את מעמדו של גוטמן לרצפה. לא ברור לי למה גוטמן צריך כל הזמן להוכיח שאין לו אחות. גוטמן לא צריך להוכיח לנו כלום, אבל הוא מוכיח לנו אחרת כל פעם שהוא נכנס לסמטה חשוכה.

2. הרכב. אם הנבחרת הייתה תכנית כבקשתך, ההרכב היה כזה: הרוש; דסה, גרשון, טיבי, בן הרוש; ביטון, נאתכו, רפאלוב, זהבי; דמארי, חמד. אחלה הרכב, נכון? ועדיין ההרכב הזה מפסיד להרכב שיפתח בחיפה. למה? כי אחד הוא אוסף של שחקנים והשני הוא קבוצה.

גוטמן – כשהוא מאמן ולא מנהל חשבונות – יודע לעשות קבוצה מנבחרת. מעט מאמנים מסוגלים לזה. הוא עובד על עקרונות המשחק, על הסגנון, מצבים נייחים, מכניס דגשים טקטיים, ומריץ את הקבוצה הקבועה שלו. אם משומר היה אפילו רק מחליף במכבי חיפה וגילי ורמוט היה כשיר, שניהם היו פותחים. למה? כי זה עובד.

ולכן ההרכב של גוטמן הוא ההרכב הכי קבוצתי שאפשר להעלות, גם אם אוראל דגני משחק כבלם בקבוצה שלו ושרן ייני משחק כמגן. כשתראו אותם נגד וויילס – ואני מקווה שיצליחו לעמוד במשימה שלהם – תבינו למה. המהירות של דגני והמחויבות למשחק ההגנה של ייני, יאפשרו לישראל ליצור דומיננטיות שקריטית להשגת תוצאה, ואמורים להשאיר את וויילס ובייל עם מעט הזדמנויות לעקוץ.

3. הג'וקר. כמו כל נבחרת בעולם, גם וויילס מעריכה יותר שחקנים שמשחקים בליגות לא מקומיות. המאמן שלהם לא ישב עם קלטות של מכבי ת"א, אלא עם קלטות של נבחרת ישראל. זו ההזדמנות של ערן זהבי להוכיח גם במדים הלאומיים למה הוא נחשב לשחקן הכי משמעותי בכדורגל הישראלי בשנים האחרונות ולווינר הגדול ביותר.