"על כל מאמן יש לחץ, כל הזמן. לא הרגשתי היום משהו מיוחד. אני חי עם הביקורת, אוכל שניצל כרגיל, והכל בסדר. מי אמר שאני זה שצריך ללכת הביתה? איפה אמרו שאני צריך ללכת הביתה? אף אחד לא ניגש אליי ואמר לי את זה. איך משפיעות עליי כל השמועות? אני שומר את זה לעצמי. יש לי הרבה דעות לגבי כל מה שמתרחש, אבל אני לא אשתף את כולם ואני לא יכול להגיב לכל אחד שכותב".
יש משהו סמלי בכך שסטפנוס דדאס מיהר אמש (שבת) לעזוב את הפרקט, *לקחת* את מפתחות רכבו מהמשרד ולהימלט מהיכל שלמה אל תוך האפילה. לקחת את המפתחות – ולא להניח אותם. אם המאמן היווני של הפועל תל אביב היה יכול/מסכים/נדרש/רוצה לדבר, מילותיו היו בוודאי דומות לאלו שבפתיח. כמו לבוס שלו, עופר ינאי, גם לו הן היו מפעילות טריגר לאירועים שהתרחשו בעבר ביריבה העירונית; אבל לא ממכבי תל אביב מודל 2003/04 (אילנות גבוהים, שלום), אלא בכלל זו מ-2008/09.
הדברים המצוטטים לעיל נאמרו באמת, ולא על ידי דדאס. אמר אותם אפי בירנבוים ב-23 בנובמבר, לפני כמעט 16 שנים, דקות ספורות לאחר שהביס עם הצהובים את מ.כ. גבעת שמואל 61:81; זה היה משחקו האחרון בקבוצה, והוא כנראה ידע זאת. 24 שעות קודם לכן דוּוח (עאלק דוּוח. דיווחתי, אבל באתר מתחרה) על כך שהנהלת המועדון פנתה לפיני גרשון והציעה לו לחזור. בזמן שיש מאמן אחר בתפקיד. עם המעמסה הזו על כתפיו, התייצב בירנבוים על הקווים ותיפקד כרגיל. לפחות כלפי חוץ. ולא, הוא לא כעס על מי שעומדים להחליף אותו – גרשון ושרון דרוקר, שהגיע לבסוף כעוזרו. "אם הם היו מצלצלים לאשתי ומזמינים אותה לאיזה מקום, אז הייתי נפגע", חייך במרירות.
לגיחות הקצרות של מאמנים ושחקנים מול המצלמה והמיקרופון בהפסקת המחצית קוראים "ריאיון זיעה". מתברר שאפשר להזיע, ולנוע בחוסר נוחות, גם כשבעלי המועדון הוא זה שמתראיין. דבריו של ינאי על כך שהוא מחפש מאמן בכיר, שיעבוד לצד דדאס או במקומו, לא היו חסרי תקדים; לא באופן שבו נאמרו וגם לא ברמת הכנות – בכל זאת, מדובר במתנה שלא מפסיקה לתת עבור התקשורת וצרכניה – אבל הפעם היה בהם משהו מוגזם. אפילו פוגעני.
הביקורת על תפקודו של דדאס, וסימני השאלה לגבי התאמתו לפרויקט הענק שנבנה בעשרות מיליוני שקלים בצפון תל אביב, מוכרים היטב. הם לא תלושים מהמציאות, ולמען האמת הפכו כבר לנדושים. אפשר להיכנס אליהם שוב; לדבר על הקריסה מול עירוני קריית אתא שכמעט הובילה להפסד נוסף, על ניהול הסגל והרוטציות, על מספרם הנמוך של השחקנים שבאים לידי ביטוי באופן מיטבי, על הליכה עם שחקנים כאלה ומחיקתם של שחקנים אחרים. אפשר, אבל כרגע זה קצת מיותר. וזה בכלל לא הסיפור.
אם דדאס אינו מספיק טוב כדי לאמן את הפועל תל אביב, יואיל/ו מקבל/י ההחלטות בטובם ויודיע/ו על כך שהוא מפוטר לאלתר. אם באמת סרג'יו סקאריולו, דימיטריס איטודיס ואף סטיב קר מתדפקים על דלתות הכניסה לאולם הביתי (איזה מהאולמות, ישאלו בוודאי חובבי האווירה הביתית או זו שביד אליהו), מה מנע את מינויים לתפקיד המאמן החדש בשלושת הימים שקדמו למשחק אתמול, או בשלושת השבועות שקדמו לריאיון הזיעה ובהם כבר החלו הגישושים?
ואם הסיבה היחידה שהיווני ממשיך לעמוד על הקווים היא שאין באמת מאמן שיכול/רוצה/מסכים להחליפו, מדוע צריך להשפילו בפומבי ולרמוס את מעמדו? האם מישהו מאמין שהעובדה כי השחקנים העידו ש"היינו בטוחים שהמאמן פוטר, משום שלא הגיע בסיום לחדר ההלבשה" היא נכונה ובריאה למערכת?
הבעיה עם פעולות מהסוג הזה היא שלפעמים הן מצליחות, בדרך מעוותת משהו. מי שעוקב אחרי כדורסל כבר 20 שנה, לא יכול היה שלא להיזכר בפתיחת גמר הפלייאוף לנשים ב-2005, כשאליצור רמלה פיגרה ב-20 הפרש מול א.ס. רמת השרון, ויואל לביא המחיש שגם ריאיונות זיעה עם ראשי ערים יכולים להפוך לקאלט. הוא די הודיע בשידור חי על פיטוריו של המאמן טל נתן, שנכנסו לתוקף בסיום המשחק, ובסוף האירוע זכה באליפות המדינה וחשב שעשה דבר טוב.
השעה 2:27 הפכה לפני שמונה שנים לשעת קאלט, כשמכבי תל אביב פיטרה את ארז אדלשטיין באישון לילה ולא הייתה מסוגלת להתאפק עם ההודעה (אליו) או ההודעה (עליו) עד הבוקר. לא בטוח שמה שקורה כרגע בצד השני של העיר הוא פחות גרוע ממה שנעשה אז.
הפועל, צריך להזכיר, ניצחה בתשעה מ-11 משחקיה האחרונים. היא עומדת על 75% הצלחה בכל המסגרות (מבין 37 הקבוצות האחרות ביורוקאפ וביורוליג, רק לארבע יש מאזן טוב יותר). וכן, יש לה גודש בעיות. ולא, היא לא נראית טוב. ואולי, בעצם לא רק אולי, היא רחוקה מלממש את הפוטנציאל שלה. אבל אחרי כל ערב וכל התכנסות, נשכחים ברגע המאורעות (בעיקר החיוביים) על המגרש, ומפנים את מקומם בכותרות לשערוריות וסקנדלים בלתי נגמרים: מי משחק ומי לא, מי מבקש לעזוב ומי מתעקש לנטוש, מלחמת עולם פורצת עם קבוצות בכירות ביבשת, המאבק על זכויות השידור מגיע לפסים משפטיים, מה חושבים האוהדים ומה עונים להם האוהדים האחרים, ההנהלה מתפוררת ומוחלפת, ואחרי כל זה, מה זה כבר הדיון הפעוט לגבי זהות המאמן?
כל הדברים הללו קרו בחודש וחצי של משחקים, ועד סיום העונה יש עוד שבעה חודשים. משום מה, האדומים מתעקשים להימנע ככל האפשר מצמד המילים "שקט תעשייתי" שדרוש לכל קבוצת ספורט שרוצה להצליח. אלה לא האוהדים (לא רק הם, בכל אופן) וזו לא העיתונות (לא רק אנחנו, באמת), אלא המועדון עצמו שבסופו של דבר מזיק לעצמו מבחירה.
ינאי נוהג להשתמש במונח "קהילה" כשהוא מדבר על הפועל, על שחקניה, על עובדיה ועל אוהדיה. אפשר לפטר מאמן, ויש שיטענו שאולי זה מתבקש ונדרש. אבל ככה לא מתנהגים לחבר קהילה.
מה דעתך על הכתבה?