מאת: רמי רוטהולץ צילומים: GettyImages
מאני טיים עכשיו, בכל הענפים, בכל היבשות. מפרידים את העיקר מהבולשיט, נחשפים לדברים הקטנים שעושים את ההבדל. כל מה שידענו עד עכשיו לא תקף. כל מה שחשבנו שמכריע, שקובע, שמשנה באמת – כל זה לא שווה שום דבר. הרגשנו בטוחים, עמדנו יציבים על שתי רגלינו, הטמפרטורה מדויקת, האווירה נכונה, פתאום זה בא, אאוט אוף דה בלו, ישר בין העיניים, על התחת פעורי עיניים. וממי? מסאן ז'רמן. אני מוריניו, מי אתם?
- סיטי רוצה להקדים את צ'לסי בקרב על סטרלינג
- ארבעה משחקים מרגשים בהגרלת רבע גמר ליגת האלופות
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ערוץ ספורט1
מוריניו לא נחנק במאני טיים. הוא מגיע עם קבוצותיו למעמדים האלה בתדירות גבוהה והאחוזים שלו יפים. תמיד הוא פייבוריט, למרות שאף פעם לא משחק כך. רק בגלל זה הוא פייבוריט, זה מה שמייחד אותו – גם כשהוא על גג העולם הוא אנדרדוג. זה גם מה שהרג אותו במדריד. אי אפשר להיות אנדרדוג במדריד, אף פעם לא, בשום מצב.
הוא נותן את ההרגשה שיש לו ביד את הנוסחה שתנצח משחקים גדולים. איתו זה יקרה. הוא יודע איך. זאת גם הסיבה ששחקנים שלו הולכים אחריו. כי הוא היחיד שיודע, זה כבר הוכח.
צ'לסי זו קבוצה מנצחת, איתו ובלעדיו. איתו או בלעדיו היא תמיד שלו. צ'לסי הביאה את אברם לגמר ליגת האלופות ונתנה את הצ'מפיונס לדי מתאו. בשני המקרים זו הייתה קבוצה שלו, לא שלהם. השנה האופטימלית שלו זו השנה השנייה באותה קבוצה. כבר בראשונה אפשר לראות איך השנה השנייה תיראה. צ'לסי של העונה שעברה נראתה יצירה טיפוסית של מוריניו, שהולכת ונבנית לקראת השנה השנייה, שבה היא תיקח הכול. כמו אינטר של 2010.
צ'לסי זו קבוצה מנצחת, איתו ובלעדיו
אבל, הפעם זו תהיה צ'לסי טיפה יותר סקסית. טיבו קורטואה ודייגו קוסטה הם שחקנים שלו, כמו שפטר צ'ך ודידייה דרוגבה היו. אבל אם מוריניו מאפשר לעצמו את אדן הזאר, ססק פברגאס, וויליאן, זה אומר שהוא הוסיף אלמנטים לפילוסופיית המשחק שלו. זה יפה שיש לו פילוסופיה מנצחת והוא עוד משדרג אותה. הזאר, פברגאס וויליאן זה קישוט יפה למכונה של מוריניו, כי הם לא בהכרח שחקנים שלו. הם זקוקים להסבה כדי שיהיו כאלה, ולא בטוח שהם מעוניינים לעשות הסבה. הזאר כבר הבהיר לפני שנה, בסוף השנה, שהוא משחק כדורגל כדי ליהנות, ולא משום סיבה אחרת. בהזדמנות זו הוא ביקש שיאפשרו לו ליהנות. כולם הסתכלו על מוריניו כי היה ברור שזה מופנה אליו.
מוריניו קשוב לקולות. הוא עדיין רעב, עדיין רוצה לקחת, שונא שנלקח ממנו, אבל עכשיו גם חשוב לו להיראות טוב כשהוא לוקח. הוא לקח כבר מספיק, אבל אף פעם לא לקח ונראה טוב תוך כדי כך. זה הובהר לו במדריד, הוא שמע את זה לא פעם מרומן אברמוביץ'. אברמוביץ' חולם על פפ. אפשר שלמוריניו קצת נמאס להיתפס כציניקן המעשי שמחריב מסיבות. יותר מדי פעמים הקבוצות שלו לקחו במשחקים שאיש לא רצה לראות אותם.
אני מאמין שזה מחלחל. בשיא הקריירה שלו, למוריניו עוד אין קבוצה שתיזכר לדורות. לגדולים באמת היו קבוצות כאלה: לאלכס פרגוסון, לרינוס מיכאלס, ליוהאן קרויף, לאריגו סאקי. לפפ כבר יש כזאת. לו אין. לו יש קבוצות ציניות שידעו לקחת משחקים גדולים. אני מאמין שמוריניו רוצה להיזכר כמו ההם, שהעמידו קבוצות גדולות שיזכרו לדורות – לא כמו הלניו הררה. מוריניו חושב, הוא בטוח, שהזאר, פברגאס וויליאן יתנו לו בדיוק את זה – קבוצה מנצחת בסגנון שיזכרו אותו. אז הוא משחרר טיפה. "הזאר אמר? לא נורא נספוג, פעם אחת נספוג, רק שיתן לי את מה שאני צריך ממנו ושיגיד מה שהוא רוצה".
ועדיין אין לו קבוצה שתיזכר לדורות. מוריניו ושחקניו
"יש בצ'לסי כמה שחקנים שלא מבינים מה זה לשחק בקבוצה שאני מאמן", מוריניו אמר אחרי שהודח על ידי פריז סאן ז'רמן. צודק, אבל פעם זה לא היה קורה לו.
מה דעתך על הכתבה?