נויהאוזר הוא הרחוב המרכזי של מינכן, מחבר בין קרלספלאץ למריאנפלאץ. הוא גנרי כמו כל מדרחוב במערב אירופה – חנויות, דוכנים, מבנים בני מאות שנים, שום דבר מיוחד לספר עליו מלבד העובדה שהוא מאוד נקי ומסודר, בווארי במלוא מובן המילה. בגזרת אופנת הספורט, יש בו חנות כללית (עם העדפה ברורה לחולצות וינטאג' נהדרות דווקא של ליברפול), ובצמוד אליה החנות הרשמית של באיירן מינכן. ממש לידן שוכן בר שבסוף השבוע עוטר בדגלים של קבוצת הפוטבול קרוליינה פנתרס, שהתעתדה להתמודד באליאנץ ארנה ביום ראשון עם ניו יורק ג'איינטס.
זו פרקטיקה מקובלת של קבוצות NFL שבאות לשחק באירופה, לשכור מקומות ולנכס אותם על מנת להעניק לאוהדיהן בית למשך שבוע. זה נראה מטופש ותלוש אבל גם חמוד. ביום שישי, חבורה של כעשרה אוהדי פנתרס יצאה בתהלוכה. זה כבר הרגיש מטומטם אקסטרה. אלה הם האמריקאים: הם נראים מגוחכים כלפי חוץ, אבל לא אכפת להם. בסוף זה משתלם, כלכלית ותדמיתית.
הנה, הגיע יום ראשון, בוקר המשחק, והכול קיבל קונטקסט אחר. בזמן שהעיר עצמה מתה והחנויות סגורות, אלפי אוהדי פוטבול התקבצו במרכז. זה היה מפגן אמריקאי בשיא עוצמתו – אוהדים מכל הקבוצות, הרבה מעבר לקרוליינה והג'איינטס. מדים של אריזונה, באפלו, גרין ביי, טמפה ביי, ניו אורלינס, סן פרנסיקו וניו אינגלנד (שלה יש פאב רשמי וקבוע בעיר, ואליו מגיעים אנשים בחולצות של בריידי, שמזכירים שלא מזמן הייתה להם גם קבוצה). הכול מהכול, יו ניים איט. מדוע הם עושים את זה? יש שלושה משחקי NFL באירופה בעונה והם רואים בעצמם שגרירים של המשחק. יותר משהם אוהדים את הקבוצה שלהם, מגיעים מכל רחבי היבשת עם מיטב מחלצותיהם, ככל שניתן להגדיר כך את הג'רזיס הגדולים האלה.
ממריאן פלאץ כולם עשו את הדרך בקו 6U לאליאנץ ארנה. רק 18 ק"מ מפרידים בינו לבין גרונוולדר שטדיון, האצטדיון הביתי של מינכן 1860. מוזר לחשוב ש-24 שעות לפני המשחק הזה התרחש בעיר משחק אחר, בענף אחר, ששיקף מציאות שונה לחלוטין.
שבת, קצת אחרי 12:00. כמה עשרות אנשים בצעיפי תכלת-לבן מתקבצים בתחנת הרכבת של שנדלינגר טור. הקבוצה שלהם, מינכן 1860, תשחק עוד מעט במגרש מול וולדהוף מנהיים, מפגש סתמי בין שתי קבוצות מרכז טבלה בבונדסליגה 3.
לשתיהן עבר מעניין והווה עצוב. מנהיים שיחקה בבונדסליגה בשנות ה-80, נשרה ב-1990 ומעולם לא שבה. ההיסטוריה של מינכן 1860 הרבה יותר מרתקת. הקבוצה הזאת, שנוסדה ב-1860, הייתה הראשונה בעיר להצטרף לבונדסליגה החדשה ב-1963, שנתיים לפני באיירן (אם תרצו, גרסה גרמנית לבית"ר תל אביב ובית"ר ירושלים שהעבירו ביניהן את הבכורה במהלך שנות ה-70). ב-1966 זכתה "זכציש" באליפות ולאחר עליות ומורדות, סף פשיטת רגל ועשור בליגה הבכירה, נשרה ב-2004 לליגה השנייה. כמו מנהיים, היא לא הצליחה מאז לעמוד על הרגליים.
לגרונוולדר שטדיון חזרה מינכן 1860 מאליאנץ ארנה ב-2017 – אצטדיון קטן של 15 אלף איש בניחוח, תרתי משמע, של פעם – ממוקם בתוך שכונת מגורים, יציעי עמידה מאחורי השערים, עמוד שמפריע לצפייה, סיגריות חופשי. אצטדיון הי"א באשדוד, הגרסה הבווארית. רק רפי נידם היה חסר שם, ובכלל, כשחושבים על זה, רפי נידם הוא שם שנהגה נפלא בגרמנית.
לפני הנסיעה הייתי בטוח שאוכל לרכוש כרטיס, אבל מחוץ לאצטדיון עצמו, לאור נחיל האנשים שקידם את פניי, כבר חששתי. "יש לי רק ליציע הישיבה, אין לי לעמידה", אמרה הקופאית כאילו שיציע ישיבה במרכז המגרש הוא משהו רע. ואז היא הציצה במחשב ופלטה, "רגע, בעצם נשאר אחד אחרון". בכל מציאות אחרת, אין סיכוי שהייתי בוחר ביציע עמידה, בטח לא עם רגליים כושלות וגיל שמתחיל להראות את אותותיו, אלא שלמשפט הזה, "נשאר לי כרטיס אחרון", יש קסם עצום, אקט מכירתי שתמיד עובד. העיניים שלה כל כך נצצו כשדיברה על יציע העמידה, שפשוט לא נשארה לי ברירה. אני בתוך האולטראס, איזה דיסוננס נהדר.
האצטדיון היה מלא. 15 אלף איש, ליגה שלישית, מרכז טבלה. לנו זה מאוד לא מובן מאליו, להם כנראה כן. המון ילדים ביציע. תהיתי אם לגרום לבן או לבת שלך לאהוד קבוצה כזאת בעיר של באיירן זה לא משהו שגובל בהתעללות, ובכלל – החבר'ה האלה של 1860 אמורים להיות האוהדים הכי אומללים בעולם, והם כל כך לא.
הכרוז קרא בשמות השחקנים. כולם צעקו, לא הבנתי שום דבר, מלבד העובדה שצעקות בגרמנית לא עושות לי טוב. השם הברור היחיד היה תור יאקובסן. מדוע זיהיתי אותו בלי לדעת בכלל שהוא קיים? כי "תור יאקובסן" נשמע כמו סוג של "אלי כהן". לכל קבוצה מהליגה השנייה ומטה באירופה יש בטח איזה תור יאקובסן גנרי כזה. לגמרי התחברתי.
מדהים כמה קל כאוהד ספורט לתפוס צד. המשחק התחיל, קללות עפו לשופט, והנה אני, אוהד מושבע של "זכציש" מימים ימימה, או יותר נכון מדקות דקותה, במתח עצום. מחצית ראשונה מאופסת, אחר כך התחיל הקונצרט. שמנו גול ראשון, נתנו את השני וסגרנו פינה עם השלישי. 0:3 גדול לנו, יש פה אחלה קבוצה, אני חושב. רגע, אלך לבדוק נגד מי אנחנו משחקים במחזור הבא כי אין לי מושג.
כשיצאתי מהאצטדיון ראיתי שורת פרשים. לא צפוי פה בלגן, אבל יש בערך 1,500 איש לאורחים, לא לוקחים סיכונים. עברה לי בראש רק מחשבה אחת: פאקינג 15 אלף איש, אמצע ליגה שלישית. בעצם, הייתה עוד מחשבה: הרגליים הלכו לי לגמרי.
חוזרים ליום ראשון, לאליאנץ ארנה. רכבת עמוסה באוהדים מגיעה לתחנה. משם הליכה של יותר מק"מ עד שמגיעים לאצטדיון שהפך לגאוות הספורט הגרמני. כאן אין שוטרים ופרשים, רק קהל מעורב – כל החולצות, הצבעים והמינים, הפנינג המוני כמו בניו יורק, אינדיאנפוליס ומיאמי.
בארה"ב תאי העיתונאים ממוקמים, בדרך כלל, בקצה האצטדיון ומאחורי חלונות אטומים. באליאנץ ארנה החוויה אחרת לחלוטין – על קו ה-50 יארד, במרכז המגרש. התחושה היא שבאמת רוצים אותך כאן. השואו מסביב היה אמריקאי לכל דבר. הקהל, ברובו גרמני למרות התיירות המאסיבית, התענג על כל רגע. חשבתי על הניגודיות המדהימה, כאילו רק אתמול נהגתי על קיה פיקנטו ופתאום אני במושב הקדמי של רולס רויס – חוויה מזוקקת, נקייה, עשירה, מפנקת ומתפנקת.
למגרש עלו הפנתרס והג'איינטס, שתיים מהקבוצות הרעות ב-NFL. אם זה הולך כמו ברווז ונראה כמו ברווז, זה משחק מזעזע. הן בהחלט עמדו בהבטחה. אלא שמשהו קסום יכול לקרות כששתי קבוצות גרועות נפגשות: המינוס והמינוס יוצר פלוס. המשחק היה צמוד, נגרר להארכה והוכרע בגלל שטות של הרץ הרוקי של הג'איינטס טיירון טרייסי, שבמהלך הראשון בתוספת שמט את הכדור ואפשר לפנתרס לבעוט שער שדה ולנצח 17:20.
בשבת לקח לי להגיע מהמגרש למלון 45 דקות, כולל ההליכה מהמגרש לרכבת. בסיום המשחק הזה חיכיתי שעתיים בקור של קרוב לאפס מעלות רק כדי לקבל את הזכות להיכנס לתחנה. הגרמנים טובים כמעט בכל מה שהם עושים. באופן אירוני מנקודת מבט היסטורית, דווקא בכל הקשור לרכבות הם לא מצטיינים. בשביל הגישה המפותל לתחנה שממנה יוצא קו 6U נוצר צוואר בקבוק עצום, וכך רבבות מצאו את עצמם ממתינים. אבל אתם יודעים מה אומרים – שאלה יהיו הצרות שלנו.
המשפט הזה, "שאלה יהיו הצרות שלנו", מקבל משנה תוקף אחרי אירועי יום חמישי באמסטרדם. קצת קשה להאמין שבמרחק של פחות משעתיים טיסה מכאן התרחש לינץ' בישראלים שבאו לראות ספורט. במידה פחותה רק במעט, קשה להאמין שאותה מכבי תל אביב שאוהדיה הותקפו בהולנד, שיחקה במקביל אמש ללא קהל, באצטדיון שמעליו מרחפים כטב"מים על בסיס כמעט יומי. מבחינה זאת זה היה אסקפיזם מוחלט – בלי פרעות, בלי אלימות, בלי אזעקות. כבר שכחנו איך ספורט צריך להיות.
מה דעתך על הכתבה?