ג'ק מנסל הגיע לארץ אחרי 12 שנה שלא היה כאן מאמן זר. את מקומם של הזרים תפסו שחקני העבר של תחילת שנות ה־50. איתרע מזלו והוא נפל על תחילת עידן חדש בעיתונות הספורט, שבו מדורי הספורט התחילו לקבל חיים משל עצמם, עיתונאי הספורט החלו להתחרות זה בזה, ומי שנשך יותר – בלט יותר.
אל הקלחת הזו הגיע מנסל היישר מאימון נבחרת בחריין. מנסל הגיע לכאן בדיוק בעונה שבה חצה שחקן ישראלי את הלמאנש בטיסה ונחת לא פחות ולא יותר מאשר בליברפול. ועל אבי כהן המנוח קמה ונפלה הקריירה של ג'ק מנסל בנבחרת, קריירה שנמשכה קדנציה אחת בלבד בבוגרים ובנבחרת הנוער.
השבוע לפני 11 שנה הגיע מנסל לחופשה בים המלח. תפסתי אותו אז לשיחת טלפון וניסיתי להבין מה שלא הבנתי כתלמיד תיכון בן 16: איך זה שמנסל העדיף כבלם את הקשר כבד הגוף, יצחק שום, על השחקן הקליל, הפוטוגני שמשחק בליברפול, אבי כהן. מנסל, שאני מניח שהטיב גם בגיל 77 להדק את הטבק אל מקטרתו, הסביר לי בפשטות: "עד שיש לי שחקן מליברפול, שאני אבזבז אותו על תפקיד הגנתי?". זו לא הייתה האמת, אלא רק הרמז. שום היה בן 32, אבי כהן היה בן 24. מנסל הבין טוב מכולם – גם מהעיתונאים – לאן הוא נכנס ולאן הוא מכניס את הנבחרת, והעדיף בהגנה את האפס אגו של שום על פני הסופרסטאריות של כהן. הוא לא עשה חשבון לשמות, ובטח שלא לעיתונאים.
גיורא שפיגל שיחק אצלו בהרכב בגיל 33 גם כשירד ליגה עם הכח, וגם כששיחק בליגה הארצית בשורות בית"ר ת"א; בני טבק הועדף אצלו על פני מלך השערים עודד מכנס; את גידי דמתי משמשון הוא העדיף על פני ויקי פרץ שיצא לשחק בשטרסבורג; את משה סיני הוא לא חשש לזרוק להרכב בגיל 20 בגלזגו (גמל לו מיידית בשער). זה היה מנסל. אנגלי קר מזג עם הבנה מופלאה של מה ומי שהיה לו פה, ואמת אחת.
ג'ק מנסל הגיע לכאן בין עידן אסיה שזרקה אותנו לבין עידן אוקיאניה שאליה הושלכנו. זה היה קמפיין אירופי חד פעמי בעידן חצי מקצועני, מול נבחרות ברמה גבוהה כמו סקוטלנד של קני דלגליש וגרהאם סונס, פורטוגל, שבדיה וצפון אירלנד שהייתה אז בתקופת השיא שלה. מה כבר הייתה נבחרת ישראל יכולה לעשות? היא בהחלט עשתה. אותן חמש נקודות בעידן שתי הנקודות לניצחון שהשיגה הנבחרת – ארבע מהן בבית – יצרו קמפיין שאמנם הסתיים במקום האחרון, אבל בפרספקטיבה של שנים נראה סופר מוצלח. יותר מזה, אלמלא משחק הירואי של שוער צפון אירלנד, פט ג'נינגס, במשחק בר"ג, ופסילת שער סופר חוקי של חיים בר על ידי השופט האנגלי ג'ורג' קורטני במשחק מול שבדיה, הייתה ישראל מסיימת במרחק של נקודה ממונדיאל. היא לא נפלה מאף נבחרת שהתמודדה מולה.
גנב פה גול, דלגליש (Gettyimages)
כתיכוניסט אני זוכר כל משחק בקמפיין ההוא. איזו התרגשות הייתה להיכנס עם 50 אלף צופים (לא מגזים) לאצטדיון ר"ג הישן. איך נבחרות אדירות פשוט שיחקו פה הגנתי, איך טיל של ג'ימי טורק מ־40 מטר כמעט ערף את ראשו של ג'נינגס, שלקח אחד על אחד עם דמתי; איך קני דלגליש גנב פה גול; איך הנבחרת תקעה לפורטוגל רביעייה בחצי שעה(!) ואיך ברחתי מהשתתפות בהצגה בתיכון כדי לראות את יעקב אקהויז מגביה מימין, שפיגל נוגח לקורה, וגידי דמתי מסתנן מאחרי השוער ומשווה ל־1:1 בשבדיה.
אז נכון שמנסל אימן גם נבחרת נוער סופר מוכשרת (אוחנה, רוזנטל, איווניר, גינצבורג ואבי רן) וכשל איתה, ובמכבי חיפה החליט שמרוני רוזנטל לא ייצא כלום, וגם את מכבי פ"ת הוא דרדר לליגה השנייה, מה שמעמיד את שהייתו פה כשנויה במחלוקת. ובכל זאת, הוא היה איש בלתי נשכח.
נבחרת ישראל תעלה ב-19:00 באוסייק עם סרטים שחורים לזכרו של מנסל. ספק אם מישהו מהשחקנים יודע אפילו על מי מדובר, אבל אני מאחל לשחקנים האלה, עם המאמן שטרם נבחר, קמפיין אירופי כמו שהיה לנבחרת עם ג'ק מנסל. יהיה זכרך ברוך קפטן ג'ק.
מה דעתך על הכתבה?