באיירן מינכן שוב הוכתרה כאלופת החורף בבונדסליגה ויצאה לפגרה עם יתרון של שמונה נקודות על סגנית המוליכה דורטמונד. במקום הרביעי והחמישי התמקמו להן מנשנגלדבאך ולברקוזן בהתאמה. עד כאן הכל נראה רגיל ושגרתי, אבל למצוא את הרטה ברלין במקום השלישי אחרי 17 מחזורי ליגה? זה בהחלט מפתיע.
הקבוצה מבירת גרמניה, שבקושי ניצלה מירידה לבונדסליגה השניה בשנה שעברה וסיימה את העונה במקום ה-15, הציגה סיבוב ראשון חלומי כשרשמה כבר עשרה ניצחונות בליגה ועלתה לרבע גמר הגביע. הרטה מוצאת את עצמה בצמרת הגרמנית לראשונה מאז עונת 2008/9, אז סיימה במקום הרביעי ופספסה את הכרטיס לליגת האלופות רק בשני המחזורים האחרונים (באותה עונה גרמניה שלחה רק שלוש נציגות לצ'מפיונס). אז מה השתנה עכשיו? את העליה המטאורית של הרטה ניתן לזקוף לזכותו של המאמן פאל דרדאי.
דרדאי הגיע למועדון כשחקן ב-1997 ומאז לא עזב, כשהוא רושם 336 הופעות במדי "הגברת הזקנה" (כן, גם הרטה זוכה לכינוי המחייב הזה). ההונגרי נשאר בברלין אחרי שתלה את נעליו ועבד במחלקות הנוער עד שהתמנה למאמן ראשי בפברואר האחרון וכאמור הציל את הקבוצה מירידת ליגה. יתרה מכך, ההונגרי נקרא לדגל בספטמבר 2014 ואימן את הנבחרת הלאומית במשך חמישה משחקי מוקדמות יורו 2016, כשהוא משיג שלושה ניצחונות ושתי תוצאות תיקו. ביולי האחרון הנהלת המועדון הברלינאי לא הסכימה לדרדאי להמשיך לעבוד בנבחרת במקביל למשרתו בקבוצה והוא חזר להרטה. ההונגרים המשיכו בלעדיו ובסיום אותו קמפיין עלו ליורו, שלושים שנה אחרי הטורניר הגדול האחרון בו השתתפו. 
דרדאי. כל הקריירה במועדון אחד (Gettyimages)
דרדאי, קשר אחורי לוחם, הטמיע בהרטה את כל עקרונותיו כשחקן. הקבוצה מתגוננת היטב (רק 18 שערי חובה, מקום שני אחרי באיירן), שומרת על הבית (הפסד ביתי בודד לגלדבאך) ומשיגה נקודות בקביעות נגד קבוצות מתחתית הטבלה. גם התקפת הגברת הזקנה' פוריה הרבה יותר מבעונה שעברה – 26 שערים אחרי סיבוב ראשון לעומת 36 בכל העונה שעברה. ודאד איבישביץ' וסלומון קאלו הוותיק כבשו ביחד 15 שערים והחיו מחדש את הקריירות המדשדשות שלהם.
חלק גדול בהצלחת הרטה יש גם למנהל הספורטיבי מיכאל פריץ. חלוץ העבר, מלך השערים של המועדון בכל זמנים, שיחק בהרטה בשבע עונותיו האחרונות בקריירה ונשאר בהנהלה לאחר שפרש. שיטת הרכש של פריץ מזכירה את הסרט ההוליוודי "מאניבול". שם המנהל הספורטיבי של קבוצת הבייסבול אוקלנד אתלטיקס, בילי בין (בראד פיט), לא הקשיב לסקאוטים הוותיקים והמנוסים ובנה קבוצה מאוסף שחקנים שכל קבוצות הליגה כבר ויתרו עליהם – בין אם בגלל הגילם המופלג, פציעות חוזרות ונשנות או שערוריות מחוץ למגרש. בסוף העונה אוקלנד רשמה רצף של עשרים ניצחונות, רביעי בתולדות הליגה והארוך ביותר במאה השנים האחרונות. 
בתפקיד בילי בין: מיכאל פריץ (Gettyimages)
פריץ יישם את עקרונות ה"מאניבול" והנחית בקבוצה את סלומון קאלו הלא יציב והמזדקן (תעלומת הגיל של החלוץ מחוף השנהב העסיקה את התקשורת עוד בימיו בצ'לסי); את ודאד איבישביץ', שלפני המעבר להרטה לא כבש מאז ינואר 2014; ואת יוליאן שיבר, שנראה כמו בדיחה עצובה בדורטמונד ועלה לשחק בעיקר בדקות האחרונות כדי לתת סטנדינג אוביישן לרוברט לבנדובסקי. ובחצי העונה שעברה, לפני שנפצע והושבת למשך תקופה ארוכה, שיבר הספיק לכבוש שבעה שערים עבור הרטה, לעומת שלושה לזכות דורטמונד בשנתיים שלפני. קאלו ואיבישביץ' כבר נותנים תפוקה מצוינת.
למרות שבתחילת העונה הגיע ספונסר חדש להרטה (חברת הימורי הספורט Bet-at-home פרשה חסות על המועדון), פריץ לא הוציא יותר מדי כסף וחיזק את הקבוצה בשחקנים שבעיקר רוצים להוכיח שהם עדיין שווים משהו (איבישביץ') או צעירים עם פוטנציאל גבוה לפרוץ בעתיד (מיצ'ל וויזר מבאיירן, ולדימיר דארידה מפרייבורג או ניקלאס שטארק מנירנברג). קצת יותר משישה מיליון יורו שילמה הרטה בקיץ על הרכש והיא נמצאת רק במקום העשירי בבונדסליגה מבחינת שווי שוק של השחקנים (לפי transfermarkt). 
קאלו. מישהו יודע בן כמה הוא? (Gettyimages)
לא בטוח שפריץ כבר הוכיח את עצמו כמנג'ר גאון, אבל אין ספק שהדרך שלו מניבה פירות בשלב הזה של העונה. המשפט הידוע אומר: ''התוצאה מעל לכל''. מתוך הלחץ להשגת התוצאה, מנג'רים רבים שוכחים שבכדורגל הכי חשוב זה 90 הדקות על כר הדשא ולא האופי של השחקן, הגיל, המשקל או בעיות אחרות מחוץ למגרש.
מה דעתך על הכתבה?