ג'ובאני רוסו וסיאד חלילוביץ'. זוכרים? האחד קרואטי, האחר בוסני. הראשון עליז ושמח, השני יעיל ודינמי. ושניהם תוססים ומכדררים בחסד. לעומתם, ג'ון אוגו ואובידיו הובאן. ניגרי ורומני. שניהם גבוהים, רחבים ובעלי נוכחות. שחקנים קרי מזג המקבלים החלטות מצוינות על המגרש. אלה הם גם ההבדלים בין הפועל באר שבע של אלי גוטמן שזכתה בגביע של 1997 – שמחה ותוססת, מכדררת ומלהיבה, קבוצה חד פעמית – וזו של אלונה ברקת שרצה לאליפות ב-2016, של שחקנים גבוהים וחסונים. קבוצה שמתאימה לריצות מרתון.
"אם תבנה גזע חזק, הענפים יצמחו לבד", אמר ואלרי לובנובסקי הבלתי נשכח, מאמן העבר של דינמו קייב וברית המועצות. ואכן, מועדונים מצליחים נבנים על פי משנה זו. השדרה המרכזית של באר שבע מציגה את דודו גורש, וויליאם סוארס, שיר צדק, אוגו והובאן, מהראן ראדי ואליניב ברדה. שביעייה חסונה ויציבה, אך בעיקר רשימה של בחורים מחונכים, מסבירי פנים ונחושים. סיירת אמיתית.
השביעייה הזו – שוער, שני בלמים, שלישיית קשרים וחלוץ – הם עמוד השדרה של ברק בכר, ובהתאם לתזה של לובנובסקי, אכן הענפים צמחו. ושחקני הקו של בכר – בן תורג'מן, בן ביטון, אופיר דוידזאדה, אנתוני וואקמה, מאור מליקסון ומאור בוזגלו – כולם חיוביים ומחויבים. ויש בהם בעיקר את מה שמחפשים בשחקני אגף: קלילות ומהירות.
סגנון המשחק של באר שבע מתחלק לשני מרכיבים: כדור בשליטה, וכדור אצל היריב. בניגוד לקבוצות צמרת אירופאיות, הפותחות את תקופת ההכנה בקיץ בבניית המשחק עם הכדור ובהמשך מעלות את הקצב ופונות לעבודת הלחץ על הכדור, בכר נתן דגש ביולי למשחק הלחץ. עם הכדור, האדומים נדרשים להניע, וראו איזה פלא: דווקא אוגו, הפחות מוכשר מכל שחקני האמצע, הוא החשוב בהנעת הכדור מאחור.
הובאן, ראדי וגורדנה, שלושתם קשרים אחוריים בבסיסם, הם שחקנים שנוגעים בכדור, משחקים איתו. שחקנים כאלה חשופים ללחץ מצד היריב ולחטיפות כדור שעלולות להסתיים במתפרצות מסוכנות. ודווקא אוגו, שגדולתו היא בהכרה במגבלתו, הוא המשמעותי בעצם המשחק בנגיעה מהירה בכדור.
הובאן. באר שבע עושה שערים רבים מחטיפות (דני מרון)
במשחק הגביע השבוע מול קריית גת, הצליחה באר שבע להבקיע את השער היחיד באמצעות החטיפה בלחץ, המסירה המיידית לעומק של ראדי ותנועת העומק של בן שהר. מכת ברק. סגנון כזה של חטיפה ותגובה מיידית לעומק תמצא מולה מחר בפתח תקווה הגנה של חמישה, שיוצאת קדימה ומתבטלת במכת ברק. ניצחון, ובאר שבע פותחת שוב פער של ארבע נקודות בפסגה. והיתרון הזה, גם אם הוא זמני, הוא משמעותי ביותר מבחינה פסיכולוגית.
***
אין צעד ללא הלפטופ.
ברקת מתגלה לאנשי הכדורגל בישראל כמנהלת מצוינת: מקבלת החלטות מחד, מזרימה כספים מאידך, ואחת המנהלות המסודרות במחוזותינו. הייטק בספורט. המועדון שלה הפך לשקט בהתנהלות ורוחש בקבלת ההחלטות נכונה. החתמתו השבוע של יובל שבתאי לעונה הבאה היא דוגמה נוספת להתנהלות ולחשיבה לעתיד.
אם באליפות של אמציה באר שבע הייתה אביטן ונומה, ברד ורפי אליהו, אלון בן-דור ואבוגזיר, שחקנים שגדלו במגרשי הקט-רגל של בירת הנגב, הרי שגם בעונת הגביע של גוטמן חזינו בשרון בוכניק ואורן סגרון. ודווקא בכך אלונה מפספסת. מוטי איוניר היה שם לאחר שגויס לקידום המחלקה, ועזב. ההשקעה של ברקת בנוער תרד לטמיון ללא תעוזה בשיתוף שחקני בית צעירים. במובן זה, דוידזאדה הוא השריד האחרון.
ברקת. מפספסת בטיפוח הנוער (עדי אבישי)
למען ההגינות, יצוין שאלונה לא לבד. דווקא אלה שמשקיעים בנוער, מתעקשים לייבא שחקנים ממקומות אחרים. בבאר שבע משחק בן ביטון, שגדל בהפועל ת"א, שם מעדיפים את עופר ורטה, שהגיע מאשדוד. במכבי ת"א משתמשים באלי דסה, שצמח בבית"ר, ובירושלים מעדיפים את אלעד גבאי, שהגיע מקרית שמונה. ושם רכש איזי שירצקי את עודד אלקיים. והמשותף – כולם מגנים ימניים. נקודה למחשבה.
מה דעתך על הכתבה?