לראשונה מאז ההסדרה בצפון, היום (ו', 13.12) 1200 ישראלים חובבי ריצה וטבע ומשפחותיהם הגיעו לחוצות יגור להשתתף במרוץ 'רצים על פתוח' שאורגן על ידי רשות מקרקעי ישראל -הקרן לשמירה על שטחים פתוחים, בשיתוף עם המועצה האזורית זבולון, במטרה להעלות את חשיבות השמירה של שטחיה הפתוחים והירוקים במדינת ישראל. המרוץ כלל 5 מקצים שונים (3 ק"מ | 5 ק"מ | 10 ק"מ | 21.1 ק"מ | 32 ק"מ) המיועדים לדרגות קושי שונות. כלל המקצים הוזנקו מחוצות יגור, כאשר המקצה הארוך ביותר נע מזרחית ועובר דרך שמורת שער העמקים, קריית טבעון ולאחר מכן צפונה ומקיף את כפר 'ראס עלי' ומסיים בשמורת אלונים בסמוך לישוב נופית.
במהלך העשור האחרון רשות מקרקעי ישראל השקיעה מעל מליארד ₪ בשיקום ,טיפוח והנגשה של 1000 פרויקטים סביבתיים שונים ברחבי הארץ לטובת הציבור הרחב בהם פארקים, נחלים, אתרי צפרות, שטחים פתוחים. המרוץ הוזנק על ידי מנהל רשות מקרקעי ישראל ינקי קוינט שאמר לפני ההזנקה: "אנו רואים חשיבות באיזון בין פיתוח המדינה לשימור השטחים הפתוחים לטובת הציבור. השמירה על הסביבה והמערכות האקולוגיות והביולוגיות במרחבים אלו, הם שירות שאנחנו מעניקים לא רק עבור אזרחי מדינת ישראל, אלא גם עבור הדורות הבאים של החברה הישראלית".
בין מאות הישראלים שהגיעו לקחת חלק במרוץ היו גם 32 רצים מטעם עמותת "אתגרים", העוסקת בשיקום, שילוב והעצמה של אנשים מוגבלויות באמצעות ספורט אתגרי בטבע. "למרוץ הגענו 16 'חברים' ו-16 'מלווים'" מספר יוסי ארדיטי, מאמן קבוצת הריצה בעמותת אתגרים כאשר הוא מתייחס לאנשים עם צרכים מיוחדים (החברים) אשר מקבלים ליווי צמוד של אדם נוסף (המלווה) אשר איתם לאורך כל המרוץ במטרה לתמוך, לסייע, ולדרבנם להמשיך הלאה. "אנחנו מאוד התרגשנו, זהו המרוץ הראשון שלנו מאז תחילת המלחמה לפני כ-14 חודשים, ולאורך כל התמרון הקרקעי בלבנון לא קיימנו את האימונים השבועיים הקבועים שלנו", מספר יוסי כאשר הוא מציין שכל החברים והמלווים הם תושבי הצפון. "זו אוכלוסייה שמאוד רגישה לשינויים, במהלך תקופת התמרון הקרקעי בצפון, התקשרנו לחברים ועמדנו איתם על קשר, היה לנו חשוב שידעו שאנחנו חושבים". "עבורנו ההנאה הוא הדבר הכי חשוב, אנחנו לא מגיעים כדי 'לקרוע' את עצמנו ואנחנו לא מעוניינים להקשות על החברים".
במהלך המרוץ אורנה חגי-זוארץ (58), ליוותה את גבי חכמיגרי, בן 47 מעכו עם מוגבלות, והיא מספרת שניסתה לגרום לגבי לרוץ עד כמה שיכל במקצה ה-5 ק"מ שהם רצו, "אנחנו לא רצים כל הזמן משום שזה קשה לגבי. הרבה פעמים אנחנו הולכים, לפרקים מגבירים את הקצב, רצים קצת ואז שוב נחים" מספרת אורנה. "היות ובגלל שהאימונים השבועיים שלנו לא התקיימו כתוצאה מן המלחמה, יצאתי מנקודת הנחה שהוא אינו בכושר, אבל בכל זאת ניסיתי לדרבן ולתמוך בו כמה שיותר". "אני רצה כבר כעשור ואפשר להגיד שהתחלתי 'מאפס'. עולם הריצה מדהים וגיליתי שיש עוד הרבה כמוני לתחום בגיל מאוחר יחסית. יש בריצות הארוכות משהו מנטלי שצריך בגרות כלשהי עבורן". אורנה מסכמת: "זה החוויה הכי כיפית בעולם לעזור ולהניע מישהו להגיע להישגים, וביתר שאת כשזה מגיע לאחר השנה והתקופה המוטרפת הזו שעברה על כולנו".
מה דעתך על הכתבה?