כמו בטן של הר געש: גם מכבי ת"א לא תופתע אם הפועל ב"ש תזכה באליפות

"אנחנו מתעסקים בלהביא תארים", סיכם רן קוז'וך אמש (ראשון) את הזכייה של הפועל ב"ש בתואר אלוף האלופים, וסיכם בעצם את הכל. מדובר בתואר הרביעי בחשיבותו, אבל כזה שיכול להביא אותך לתואר השלישי בסולם. מכבי ת"א איבדה אמש שני תארים באבחה אחת, הפועל ב"ש תוכל בתוך מספר שבועות לזכות בתואר השני שלה. זו שורה תחתונה לאירוע שהיה בו הכל, זולת הפתעה.

כשצ'לסי זוכה באליפות העולם למועדונים, ומביסה בגמר את פ.ס.ז', זו הפתעה. הפועל ב"ש כשלה בלזכות באליפות בעונה שעברה כי לא הצליחה לנצח את מכבי ת"א באף אחד מארבעת המפגשים מולה, אבל למשחק אתמול היא הגיעה כי זכתה בתואר שמכבי ת"א לא זכתה בו. לא משנה באיזה מסלול אתה הולך, בסוף אתה תיזכר לפי המשחק האחרון שלך.

"אנחנו מתעסקים בלהביא תארים", מסכם את הדרך שבה בוחר קוז'וך להוליך בה את שחקניו. מכבי ת"א, המועדון הכי מעוטר בישראל, הגיעה למשחק אתמול כאילו זה עוד משחק הכנה לדבר האמיתי, בניגוד ל-DNA של המועדון, שספק אם מישהו מאנשי המועדון – הקנדי, הקפריסאי או האנגלי – ישב ולימד אודותיו את המאמן הסרבי שלו.

גם מול עשרה שחקנים, ולמרות פסילת השער של סטואיץ' ועל אף השוויון של פטאצ'י, ובניגוד ליתרון המובהק ביציעים, היה נדמה שמכבי עוד מחלצת עצמות, לא רעבה לתואר, לא מתנפלת עליו, לא מחפשת לקרר את הקרקע לפני המפגש הטעון, הקשה, הקריטי מול פאפוס בשבוע הבא. כשקוז'וך אומר שהקבוצה שלו – היא שלו, רואים את זה בכל טביעת אצבע – מתעסקת בלהביא תארים, הוא מציב את המראה לא רק מול מכבי ת"א אלא גם מול מכבי חיפה: אנחנו לא נוותר על אף שעל העונה, אפילו לא על סנטימטר.

וזה מדהים, כי את שני השערים של הפועל ב"ש הבקיעו אליאל פרץ ואילון אלמוג, שניהם תוצר מחלקת הנוער המפוארת של מכבי ת"א (אלף מייל ממחלקת הנוער הלא ממש קיימת של הפועל ב"ש). אז למרות שמכבי ת"א פועלת דרך פרנסיה מזה שנים למציאת קבוצות בת שיאכלסו את הכמויות הנכבדות של כישרונות מחלקת הנוער, ונופפה בעבר בחוק המונע ממושאלים לשחק נגד קבוצות האם שלהם, ופעלה נחרצות להקמת ליגה ארצית שיהיו בה קבוצות בת חוקיות, הנושאות את השם המפורש, עדיין מגיעים שני חבר'ה, מוכשרים בפני עצמם, שגדלו בקרית שלום, ולוקחים מהם לא תואר אחד, אלא שניים. 

ועוד יותר מדהים, שלמרות העובדה העצובה הזו, ולמרות שבאר שבע הצטופפה למשחק בין שני מפגשים חשובים כנגד לבסקי סופיה, מפגשים שהמונח "להעביר את ההכרעה הביתה" לא רלוונטי לאור העובדה שהגומלין ייערך ליד מפגש הגבולות של הונגריה, רומניה, אוקראינה וסלובקיה. ולמרות כל זאת, והרוטציה הרחבה והמתבקשת שערך קוז'וך בהרכב, בלי נוכחות מכרעת של זרים, מכבי ת"א נראתה לכל אורך המפגש לא מרועננת, חסרה כמות נכבדת של שחקני מפתח (למקין, נחמיאס, קניקובסקי, זהבי), שכולם עזבו או יעזבו, הציבה בהרכב שחקנים שתיכף עוזבים או מתים לעזוב (תורג'מן, רביבו, פטאצ'י), וכמעט שלא הרימה מהספסל את מחליפיהם. טייריס אסנטה ששיחק 55 אחוז מהקריירה שלו כבלם, פתח כמגן ימני, והרכש המוכשר – נועם בן הרוש – שהושקעו בו עלויות של כ-2 מיליון יורו, והועברו תמורתו גם שלושה שחקנים, אפילו לא נכלל בסגל למשחק, וגם במחנה האימונים, לפי הדיווחים, לא תורגל כמגן ימני. 

אז אני לא מבין מה מדיניות הזריעה והקצירה של מכבי ת"א. משחררים שחקני דגל של מחלקת הנוער, מביאים מוכשרים אחרים ממועדונים נחותים יותר, ואפילו לא משתפים אותם? 

יכול להיות שכמו בכל קיץ, מיטש גולדהאר רוצה לדעת באיזה שלב בתים תשחק מכבי ת"א בסתיו ובחורף, כדי לבחור את מידת ההשקעה שלו ברכש, לפי גודל המפעל. ונכון שהפעם, בניגוד לעבר, מכבי ת"א פתחה את ההכנות עם מאמן ולא עם ערימה של סימני שאלה, אבל גם יכול להיות שבשולחנות הדיונים על איך תיראה עונת 2025/26, מה שמסתיר לקודקודים את ז'ארקו לאזטיץ' זו צלחת אליפות? על הרבה פחות מזה החליפו במכבי ת"א מאמנים אחרי תארים. שירימו טלפון למנכ"ל מהכדורסל, הוא בטח זוכר מקרה אחד או שניים.  

לפני שאתם מטיחים במקלדת משובים ארסיים בנוסח "משחק אחד לא מבשר על כלום", "אם לא השופט ההזוי, מכבי מנצחת", "אם לא ההרחקה, הם לא היו מסתגרים, וחוטפים בראש", נרגיע: משחק אחד לא מבשר את מה שיקרה באביב. ועדיין, אנרגיות, המשכיות, השקעה, חזון הם מדד להרבה תהליכים. הפועל ב"ש הייתה צריכה לזכות בעונה שעברה באליפות וכשלה ברגע האחרון. אם היא תזכה באליפות בעונה הקרובה, איש לא יופתע, גם לא במשרדים ברחוב שארית ישראל ביפו. יש שם תהליך שמבעבע כמו בטן של הר געש, בעוד שאצל מכבי העסקים כרגיל: עזב ייני, וריקן ועכשיו זהבי, וחדר ההלבשה הוא כרגע של דור פרץ. וגם הוא כבר לא ילד.

גל לוי שפט אתמול את אלוף האלופים. אני מודה שבמבט ראשון במסך לא זיהיתי מי זה. למען האמת, לא הייתי מזהה בכל מקרה, אלא באמצעות מיסטר גוגל ירום הודו.

אין לגל לוי קילומטרז' לשפוט משחקים בפרופיל כזה. הוא עוד לא קרע את המסלול במספיק מבחני קופר. אפילו ספיר ברמן, רוויית המחמאות, עוד לא שם. איגוד השופטים מעביר דפים בקצב מהיר מדי, לפעמים נדמה שבאמצעות בוט. שופטים שהיו לפני שנתיים שופטי ליגה לאומית, מנהלים משחקים שבסופם מחלקים גביע. המעברים האלה חדים, לא מצביעים על כישרון יוצא דופן, ובעיקר אומרים דבר אחד: לא משנה מי נמצא על הדשא, הכי חשוב מי נמצא ב-VAR. יגאל פריד ישב שם אתמול, גם הוא לא ותיק השופטים אבל ליד גל לוי הוא סבא חביב, ופריד הציל לגל לוי את התחת עם פסילת השער של סטואיץ'. 

אין באיגוד היררכיה ברורה. כל מנהל מחוז ומשבץ דוחף את השופטים שלו. ככה היה לפני 25 שנה, הרבה יותר מזה יש עכשיו. עם כל הכבוד לעצמאותו של האיגוד, המנכ"ל שלו עבר עכשיו משרד, באותה קומה, למשרד של מנכ"ל ההתאחדות. מתפקידו לדאוג לכך שמסלולי הקידום של השופטים יהיו מדורגים ולא קופצניים. 

25,066 צופים היו אתמול בבלומפילד. אפילו לא אמצע יולי, חצי מדינה עוברת בדיוטי פרי, והחצי השני מרוח אלווורה מצריבות של מדוזות, אחוזי הלחות איומים, והקבוצות עם רבע סגל ושרירים תפוסים ממחנות אימונים.

זו הבעת אמון באסקפיזם. זו תרבות כדורגל. זה גם מצביע על כך שלא משנה מה המוצר, הכדורגל הפך להיות תחרות בין קהלים, אפילו בין קהילות, והמועדונים עושים רעשים של תחרות כדי לספק את יצריהם של מי שכבר מזמן מכתיב להם מדיניות. 100 שקל, והכל כלול.

המשחק אולי גוסס, הכדורגל לא.