הפודקאסט של ספורט1, "מחצית בשכונה", בהגשת העיתונאי וההיסטוריון רון עמיקם, עלה לאוויר. בפרק ה-22 התארח יושב הראש המיתולוגי של בית"ר ירושלים, משה דדש, שחלק זיכרונות נדירים מתור הזהב של בית"ר ירושלים.
צפו בפרק ה-22 של "מחצית בשכונה"
דדש, שהיה מנהל ויושב ראש בית"ר ירושלים בכמה תקופות החל מתחילת שנות ה-70 ועד תחילת המילניום והוביל את הקבוצה לשיא הצלחתה, חשף את הסיפור הייחודי כיצד הפך מבעל קולנוע לאיש הבכיר ביותר בכדורגל הישראלי. הכל התחיל בשכונה הבוכרים בירושלים בה גדל.
"אני מגיע לבית"ר ירושלים מהשכונה, בשכונת הבוכרים בה גדלתי. שם הרוב היו אוהדי בית"ר וגם המון שחקנים ששיחקו בבית"ר. הם היו משחקים בשכונה, ואני הייתי יורד למטה, רואה אותם משחקים, היה שם מגרש משחקים קטן", מספר דדש על הקשר הראשון שלו עם שחקני הקבוצה.
דדש המשיך: "תמיד בפגרות שיחקו בית"ר נגד הפועל, חלק מהשחקנים היו בשכונה. ואז אני התחברתי אליהם, הייתי יורד, מביא כדורים מאחורי השער, והייתי רואה אותם משחקים. ומשם למעשה התחילה האהבה שלי לבית"ר ירושלים. עם הזמן נהיינו שכנים, והתקרבנו קצת".
המקצוע המקורי של דדש הוא קולנוען, שם הוא החל מהמקום הנמוך ביותר: "למדתי בתלמוד תורה בירושלים, בית ספר דתי, כל ההורים מסורתיים, כל המשפחה, כל האזור הזה היה מסורתי מאוד מאוד. לאבי היה עסק של לבנים וחומרי בניין. כל פעם, אם אפשר, הייתי לוקח כסף מהקופה שלו, חצי לירה או לירה, והייתי הולך לקולנוע. כשהייתי נכנס לאולם, היה בשבילי כאילו עולם אחר. ממש סינמה פרדיסו, אני הילד מסינמה פרדיסו".
דדש עבר את כל הדרגים בעולם הקולנוע: "התחלתי בניקיון, ואז סדרן, ואז קופאי, ואז מקרין, ואז אחראי… כל הדרגות. נכנסתי לתוך המערכת, 'תעזור פה ותנקה, ותנקה את הכיסאות'. פעם הכיסאות היו מעץ, אז היינו צריכים לנקות את הגרעינים, את הסיגריות, את המסטיקים. ככה נכנסתי".
הדרך שלו מהקולנוע לבית"ר התחילה כשהיה כבר בעל קולנוע מצליח: "ראובן ריבלין היה יושב ראש בית"ר ירושלים והייתה שם פוליטיקה במפלגה. מי ששולט במפלגה בירושלים הוא למעשה מי שמממן את בית"ר. ורובי ריבלין ויהושע מצא התמודדו ויהושע זכה, ואז רובי ריבלין עזב. ריבלין קרא לי אליו הביתה, בזמן שאני הייתי גם בתנועה ואמר לי – 'אתה מוכן לקחת את ביתר ירושלים?' אמרתי לו כן. אז הוא אמר לי טוב, אתה יושב הראש".
על עבודתו מול עמנואל שפר, המאמן האגדי: "שפר זה המאמן שהביא אותנו למונדיאל. מצד שני, כמאמן שלי, כמאמן קבוצה, לא הצליח. לא הצליח, אולי בגלל האופי. הוא לא הצליח בגלל השחקנים של בית"ר. באימונים, על הלוח, הכל היה בסדר. אבל זה לא היה בידיו, זה היה בלוח. הוא הציב את השחקנים, ירדו למגרש, כל מה שהוא אמר, תשעים דקות, שום כלום ומפסידים".
"אז יום אחד, הוא קורא לי, ואומר, 'תביא חבלים'. אני ניסיתי להבין מה קורה, הלכתי וקניתי חבלים. השחקנים הגיעו לאימון, שפר אמר לשחקנים תקשרו את עצמכם לחבלים. כולם חשבו שמדובר בריצה או משיכות. ואז שפר אמר להם משהו כמו 'אתם מתנהגים כמו חמורים, אני אכוון אתכם'. זה היה ממש משפיל. אז הוא אמר לשחקנים לאיפה לרוץ – 'ככה אתם תבינו יותר'".
דדש סיפר כיצד הנושא הסתיים: "קראתי לשפר ואמרתי לו 'תשמע, סיימנו'. הוא שאל אותי מה קרה, אמרתי לו – 'תשמע, אתה רוצה לשמוע את האמת? כל מה שאתה אומר, אף אחד לא מבין שום כלום. הם מנענעים את הראש, אבל אף אחד לא מבין. לא יוסי חכם, לא יצחק ג'אנו ולא אף אחד. הם לא מבינים. אתה לא טוב'".
על אלי אוחנה מספר דדש: "אלי אוחנה זה סיפור בפני עצמו, אפשר לעשות עליו ספר. אתה יודע, היו יחסים נהדרים איתו, הוא נסע איתי במרצדס, אני הייתי מאוהב בו, כן. הייתה פעם שהבאתי לו שרשרת מזהב, כשהוא היה ילד. באימון, ראיתי שהוא מחפש משהו בחושך, ואז קניתי לו שרשרת של זהב. מבחינתי הוא היה כמו שחקן קולנוע"
"אני אגיד לך דבר שאולי יפתיע אותך, אני כמעט לא מכיר אף שחקן בבית"ר ירושלים", סיפר דדש. "אני הכרתי את כל הליגה, את כל ה-14 קבוצות בליגה, הכרתי כל שחקן ושחקן באופן אישי, את כולם. והבאתי אותם לבית"ר. איציק זוהר ורונן חרזי, מי לא הבאתי לבית"ר ירושלים. והכרתי את כל כולם באופן אישי. היום אני לא מכיר אף שחקן".
על רונן חרזי: "דרור קשטן אמר לי שאני צריך להביא אותו לבית"ר ירושלים. באתי לרמת גן, אמרו לי שאם אני רוצה לקנות אותו, הם רוצים את הכסף במזומן. עכשיו, יש לי את הכסף בכיס, כי ביקשתי משני התורמים (ששון שם טוב ובני כהן) מאה אלף מכל אחד. הוא אמר לי, זה המחיר שלי. וזהו, אם אתה רוצה. הוא חתם, וככה קניתי את רונן חרזי".
על הקשרים המיוחדים שלו עם מפיקי הסרטים: "יורם גלובוס הקצה לי 500 אלף דולר. שיחקנו עם כל השמות של הסרטים, כל שבוע החלפתי סרט. קיבלתי 1.8 מיליון דולר עבור פרסום של סלקום לשלוש שנים. כל קבוצה אחרת קיבלה מפרסום 200-300 אלף שקל אבל אני קיבלתי 1.8 מיליון דולר".
על אחת ההחתמות המפורסמות ביותר בכדורגל הישראלי, החתמתו של אישטוון פישונט: "החתמתי אותו על אלפיים דולר נקודה, חמשת אלפים משכורת, וגביע. אמרו לי שזה היה על מפית, ואז כשאני הגעתי למסעדה, אמרו לי, יש לנו פה מפיות מבד, אין לנו מפיות מנייר, זה לא יכול להיות על מפית. זה על דף של מדפסת. ביקשתי דף ונתנו לי, יש לי את זה מצולם".
על השביתה האיטלקית של אורי מלמיליאן: "במשחק נגד נתניה באמצע השבוע. הוא עשה את השביתה בגללי. הוא אמר לי 'כמו שדדש משלם, ככה אני משחק'. הייתה אינפלציה, וכל הזמן הוא בא אליי, ואמר לי, 'תשמע, תשלם לי את ההפרשים'. סירבתי. אז אמרתי לדרור שיעלה אותו. דרור אמר לי 'משה, הוא לא עולה'. והוא לא עלה, הפסדנו. ואחר כך נתתי לו את הכסף, לא הייתה ברירה".
על שחרורו של מלמיליאן למכבי ת"א: "אורי מלמיליאן ושחקן נוסף רבו, הוא אמר שישרוף לו את הרגליים. אורי בא אליי למשרד בקולנוע אדיסון, ורצה שחרור. אמרתי לאורי – 'בוא, תחתוך לי את היד. ואז, אם אני יכול לחתום אז אני אחתום. אני יכול לתת לך ללכת מבית"ר ירושלים? שמחר יעשו לי לינץ'?' הצעתי לו חוזה לשלוש שנים, כל שנה 60 אלף דולר ובאותו רגע הוצאתי לו עשרת אלפים דולר מהכספת. גם הוא חתם על פתק".
על המכירה המפורסמת של רונן חרזי לסלמנקה: "סלמנקה פנו אלינו, שרוצים לקנות את רונן חרזי. בהסכם שלו איתי, בחמש מאות אלף שקל, הוא היה יכול לפדות את עצמו לקבוצה בחוץ לארץ. הוא בא אליי, אמר לי, יש קבוצה בחוץ, ואני הולך. אמרתי לו, אני לא חותם לך. אני בא איתך, אני מייצג אותך. נסעתי לסלמנקה. הוא אמר להם שבחמש מאות אלף שקל, הוא מקבל את החוזה. אמרתי להם, זה טעות. זה חמש מאות אלף לארץ. זה לא לחוץ לארץ. אמרתי לו לסגור את הפה, ואם לא, אני יוצא ואני הולך. אמרתי שאני רוצה מיליון וחצי דולר. הוא בעט לי ברגל. יצאנו החוצה. אמרתי לו, 'אם עוד פעם אתה בועט לי ברגל כשאני מדבר, זה הסוף שלך'. סיכמנו בסוף על מיליון דולר".
על הסיום המר של התקופה: "אהוד אולמרט הביא את גד זאבי, ופה כבר סיימתי. פה סיימתי, כשגד זאבי הביא את האנשים שלו, הביא את חיים אבידן, ויוסי אולמרט, זה היה מאוד טוב לאהוד אולמרט. ואז אני נשלחתי".
דדש מסיים בהתרגשות: "אנחנו מדברים על כדורגל אחר, בית"ר של אז זה לא בית"ר של היום, זה בשום פנים ואופן לא יכול להשתוות. אנשים תרמו, ואני חייתי מהתרומות של אנשים. זה היה אמיתי, זה היה סמל. אני הייתי של הקבוצה. אני הייתי של בית"ר ירושלים".
מה דעתך על הכתבה?