חשבנו שקשה להתרגש מנבחרת ישראל, עד שהשחקנים עלו על הדשא

נבחרת ישראל יותר מדי זמן לא פה, משחקת רק בחו"ל ומארחת באווירה שבה שומעים את ההוראות רן בן שמעון – לא משהו שקל להתגעגע אליו אליו, וקשה להתרגש לקראת המשחקים.

אבל אז מגיע המשחק עצמו. ברגע שרואים את המדים, הדגל והמוטיבציה של השחקנים, החיבור הטבעי והרגש חוזרים, ואפילו האמונה שאולי נפתיע את איטליה. לא, זה לא באמת ריאלי, אבל אלו אוהדי הכדורגל – חיים על הפנטזיה.

ויש מנור סולומון אחד, שחקן שהוא מעל הרמה, הגאווה הכי גדולה של הכדורגל הישראלי, זה שנופלת לו העברה לקריסטל פאלאס ונאלץ "להסתפק" בוויאריאל, שחקן שכשהכדור אצלו תמיד קורה משהו טוב, תמיד מנצל את העוצמות שלו לייצר יתרון, המאסטרו של הנבחרת.

זה היה משחק מצוין של אליאל פרץ, תאי בריבו המשיך לרגש עם הגישה שלו, אלי דסה אישיות אדירה ודור פרץ רק הולך ונהיה טוב יותר. אבל זה עדיין לא מספיק. השינוי האמיתי יבוא מכמה שיותר שחקנים בליגות הבכירות ביבשת – אלה שמגיעים מהרמה הזאת עושים את ההבדל.

ביום שני איטליה. ריאלית כאמור אנחנו אמורים להפסיד, אבל כשמתחיל המשחק יש אמונה, הרגש חוזר לכולם ואולי דווקא מהנקודה בה כמעט ואין ציפיות זה יקרה. בן שמעון והשחקנים מאמינים, ואם הם יעשו את ההפתעה הזאת זה יהיה הרבה מעבר לסיכויי ההעפלה – זה יהיה מהרגעים שהספורט מרים עם שלם, כמו שאנחנו אוהבים.

המחזור הבא בבית ט'

8 בספטמבר (שני, 21:45):

ישראל – איטליה נורבגיה – מולדובה