הפודקאסט של ספורט1, "מחצית בשכונה", בהגשת העיתונאי והיסטוריון רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-29 התארח אריה חביב, שוער נבחרת ישראל והפועל יהוד לשעבר. חביב חשף סיפורים על תחילת הקריירה שלו, התקופה בהפועל יהוד והשיטה ההגנתית, הקמפיין הכואב נגד אוסטרליה ועל המאבק שלו לשחרור מהקבוצה.
צפו בפרק ה-29 של "מחצית בשכונה"
חביב, שהתחיל כשחקן כדוריד, חשף איך הוא הגיע לכדורגל כשוער מחליף רק כדי לקבל כניסה חופשית למשחקים. הוא סיפר על התקופה המפוארת בהפועל יהוד שזכתה בגביע המדינה והפכה למושג לכדורגל הגנתי, ועל הטרגדיה עם מותו של אבי רן.
על תחילת הדרך בכדורגל: "הייתי שחקן כדוריד, ושוער מחליף בבוגרים של הפועל יהוד. למה? משום שאז לא יכולנו להיכנס למגרש חופשי, אז העדפתי להיות שחקן, ואז ישבתי על הספסל וראיתי את המשחקים. עיקר הספורט שלי היה בכלל הכדוריד, הייתי שחקן מאוד מאוד אטרקטיבי בכדוריד".
על שלמה שרף והמעבר לכדורגל: "שלמה אמר לי להחליט, מה אתה מעדיף? שיהיו עליך שלוש שורות בדף לפני האחרון בעיתון, או שתהיה כותרת ראשית? אמרתי לו, שלמה, זה לא הגיוני, אני שחקן כדוריד, איך אתה מביא אותי לכדורגל, לכותרת ראשית? הוא אומר לי, תקשיב טוב, אני רואה אותך, אני רואה את הפוטנציאל שלך, אני אעשה ממך שוער".
על המשחק הראשון והפריצה: "שיחקנו משחק אימון ראשון מול בית"ר ת"א במגרש שלהם ליד אבו כביר. שלמה הכניס אותי בשליש השני במצב של 1:0 להם ונתתי הצגה, שליטה בכדורי גובה, הכל כמו שצריך, וסיימנו ב-1:1 מול בית"ר תל אביב. אני זוכר שבאו לשלמה ושאלו 'מאיפה הילד הזה? מאיפה הבאת את הילד הזה?', אחר כך התחילה הליגה, אחרי עשרה משחקים הייתי כבר השוער מספר 1 בארץ".
על הפועל יהוד והסגנון הקבוצתי: "הקבוצה שלנו לא הייתה כזאת אטרקטיבית. לא היו לנו מספיק יכולות להבקיע שערים, אז יותר היינו הגנתיים, גם שלמה שרף בזמנו לימד אותנו, קודם כל, אל תספגו. אם לא תספגו, 50% הצלחנו. העיקרון בתקופה ההיא, בהתחלה בליגה הלאומית, זה להשיג את הנקודה, בגלל שניצחון היה שווה שתי נקודות ושוויון נקודה אחת – אז אם היית עושה תיקו כבר יש לך 50 אחוז".
על ניהול ההגנה: "לזכותי ייאמר שידעתי לנהל אותם. שידעתי לנווט את השחקנים שלפניי. ובזכות זה לא קיבלנו הרבה שערים. ידענו לעמוד ולהילחם. מה יש לנו ביהוד? ישוב קטן, שפתאום עלה לגדולות. רצינו לשמור על זה, אז נלחמנו ברמות שמתאבדים על המגרש, גומרים 90 דקות, אין לנו כוח לזוז. חייבים לנוח יום שלם, ואז מתחילים מחדש".
על הזכייה בגביע: "זה בכלל לא תאונה. אני חושב שלקחנו את זה בצורה יפה מאוד. בסופו של דבר, אנחנו קיבלנו שער אחד בכל הגביע. כמה זה? חמישה, שישה משחקים. במשחק הראשון, אני זוכר, בית"ר רמלה הובילה 0:1. ניצחנו אותם 1:2. אחרי זה כל המשחקים, 0:1, 0:1, ניצחנו את כולם, את כל הגדולות. מכבי תל אביב, מכבי חיפה, בית"ר ירושלים, והפועל תל אביב".
על המאבק לעזוב את יהוד: "לא שיחקתי במועדונים גדולים. למה לא שיחקתי? בגלל שלא רצו לשחרר אותי. למה לא רצו לשחרר אותי ב-1984? חשבו שבגלל שאני ירדתי איתם ליגה, אני אעלה אותם ליגה. אבל אני אמרתי: 'לא, מצטער, אני בתור שוער נבחרת, לא משחק בליגה השנייה'".
על ההסגר: "אז נכנסתי להסגר. לא באתי להתאמן. התחילו להתאמן, הייתי בבית. ואז אמרו שאשבר ואחזור. לא נשברתי. התאמנתי בהפועל פתח תקוה. ובאיזשהו שלב, לפני תחילת העונה, הגיעו מכפר סבא ורצו לקנות את איציק בלחסן. ביהוד ראו שאני כבר סיימתי את הפרשה, שאני לא מוכן לשחק ואני שנה בהסגר. אז הם אמרו, 'אתם יודע מה? אין את איציק, תיקחו את אריה'".
על ההדרכה מצביקה רוזן: "צביקה רוזן היה דוחף אותי. הייתי בא לאימונים אצלנו ביהוד, הוא אמר לי 'תקשיב טוב, אם אתה רוצה להיות שוער נבחרת, אתה צריך להיות מעל כולם. תתאמן, תשקיע ותעשה הכל בשביל להיות מעל כולם. רק ככה אתה תצליח. אם לא, אין לך סיכוי'".
על המסירות לכדורגל: "בשבילי זה היה הכל. כל הנושא של הכדורגל. כל הוויז'ין שלי בחיים היה כדורגל. לא חשבתי על כלום חוץ מכדורגל. ובאמת השקעתי, והגעתי למה שהגעתי עכשיו".
על ההפסד הביתי לאוסטרליה במוקדמות מונדיאל 1986: "לדעתי במשחק הזה הם באו ופירקו אותנו, פירקו אותנו גופנית. זו אחד הסיבות שלא היינו מסוגלים. כששיחקנו שם, כבר באנו מוכנים. שם עשינו 1:1, רוני רוזנטל, דקה 90, רץ לבד מול השוער והחמיץ. יכולנו לנצח שם".
על המנטליות באותו משחק: "המשחק הקשוח פגע בנו. היינו יותר טכניים ופתאום באה העוצמה הזאת של הכוח, וממש פירקה אותנו. עם ניו זילנד היה לנו יותר קל, היה לנו יותר טוב".
על ההתבטאות בזמנו של שלמה קירט כלפי השחקנים הערבים בנבחרת, ג'ימי טורק וזאהי ארמלי: "קודם כל, לא אהבתי את הבלאגן סביב זה, אני מתייחס לבן אדם כבן אדם. אני חושב שכל בן אדם הוא בן אדם, ולא צריך לשפוט אותו בגלל הלאום שלו. אם אנחנו באותה קבוצה, אז אנחנו באותה קבוצה, אנחנו באותה סירה, אתה לא יכול שבתוך סירה אחת, תשעה ישוטו ושניים לא יעשו כלום. כולם היו באותה סירה, הם נלחמו באותה מידה כמו שאנחנו נלחמנו. אבל אני חושב שסך הכל גם ג'ימי טורק וגם זאהי היו חברים מאוד טובים, גם שלי".
על הסיבה שלא הגיע למכבי חיפה: "שלמה שרף רצה אותי. היחידי שנלחם על זה שאני לא אגיע, היה יוחנן וולך. הוא אמר, 'לא, תיתנו לילד (אבי רן ז"ל) לשחק'. ולימים אני הפכתי להיות מעריץ של אבי רן. זאת אומרת, זה הייתה החלטה נכונה של יוחנן וולך. אין ספק בכלל. היה לאבי יכולות מטורפות. שלמה ראה את זה, אבל שלמה רצה ללכת על אליפות, הוא ווינר. הוא לא רצה עוד פעם לגדל כישרון".
על זאביק זלצר ומאבק השחרור מיהוד: "לא היה בינינו שום קלאש. זאביק, כשהוא הגיע ליהוד, היה צריך להצליח כמו כל מאמן. הוא ידע שאם יהיה לו אותי הוא יוכל לעלות ליגה. הרי בשביל מה הוא בא ליהוד? בשביל להעלות אותה בחזרה. הוא רצה לעצור את ההעברה שלי. הוא אמר 'אל תתנו ללכת, הוא יחזור'. באתי אליו הביתה בזמנו, אמרתי לו, 'תקשיב טוב, אני לא מוכן לשחק בליגה השנייה, אני שוער נבחרת, אני רוצה לעזוב את הקבוצה'".
על הפוטנציאל של אבי רן: "לאן הוא היה מגיע אם הוא לא היה הולך לעולמו… השמיים הם הגבול. ליברפול הייתה כלום בשבילו, ובזמנו ליברפול הייתה קליברית. לדעתי הוא היה יכול להגיע לכל מקום בעולם. כל אחד שהיה לוקח אותו היה נהנה משוער מטורף".
על קריאת בנו על שמו: "ולימים קראתי לבן שלי על שמו. הבן הקטן שלי שיחיה חיים ארוכים, קוראים לו אבי רן. על שם אבי. אני זוכר שהייתי באילת בפגרה. ישבתי במים, פתאום אנחנו מקבלים הודעה שהוא נהרג בכנרת. ואז נסעתי. נסענו ישר להלוויה".
על הפרישה מהכדורגל: "אני החלטתי שאני עוזב את הכדורגל, לא ראיתי לנכון שאני יכול להמשיך במקום הזה, משום שלא ידעו להעריך שחקני עבר. אני לא אחד שרודף אחרי זה, אבל אני חושב שנתנו מספיק לכדורגל הישראלי, שיכבדו אותנו. כמו שמכבדים בחו"ל, פה בארץ לא יודעים לכבד שחקני נבחרת. פעם האחרונה שבאתי לבקש כרטיסים, אמרו לי, תרד למטה, לקופה 2, עם תעודת זהות, ואז יתנו לך את הכרטיס. אמרתי, תודה רבה. זה לא מעניין אותי, אני לא בא יותר".
על הפעילות הנוכחית: "היום אני שותף בחברה של תוספי מזון. חברה מאוד גדולה ומתפתחת, עושים דברים טובים. עוזרים לאנשים עם תוספי מזון מאוד מאוד איכותיים. זו חברת 'ליקוטבע'. ואני חושב שאנחנו נגיע די רחוק עם החברה הזאת. ובשבילי, בגיל שלי, לעשות טוב לאנשים זה זכות. לעזור לאנשים. ואני שמח שאני חלק מהפרויקט הזה".
מה דעתך על הכתבה?