הפודקאסט של ספורט1, "מחצית בשכונה", בהגשת רון עמיקם, עלה לאוויר. בפרק ה-31 התארח משה גלאם, מגיש ופרשן בתכניות הספורט – רדיו תשעים כיום, ומגן העבר האגדי שזכור במיוחד בזכות היותו חלק מההניצחון ההיסטורי על צרפת בפארק דה פראנס, השבוע לפני 32 שנה, שהפך לסמל של תור הזהב של הכדורגל הישראלי.
צפו בפרק ה-31 של "מחצית בשכונה"
גלאם, ששיחק בבית"ר נתניה, מכבי חיפה, מכבי תל אביב ומכבי נתניה, שיתף בסיפורים מהקריירה, מההכנות לפריז, מהחגיגות שלאחר הניצחון ומההבדלים בין הכדורגל של שנות ה-90 לזה של היום. הוא ביקר את מצב הכדורגל הישראלי כיום ואת מכבי נתניה, שבה שיחק.
על הילדות בנתניה: "גדלתי בשכונת 'דורה' בנתניה. בגיל 10 בעטתי כדור ישן על קיר בחצר בית הספר. אבא אמר לי, 'משה, תפסיק להרוס את הקיר, לך לשחק עם החבר'ה'. התחלתי לשחק ברחוב, בלי מאמנים, רק עם תשוקה. ככה למדתי לבעוט בשתי רגליים. זה היה הבסיס שלי לכדורגל, לפני שבית"ר נתניה גילתה אותי".
על המשחקים האחרונים של הנבחרת: "ראיתי את המחצית השנייה מול נורבגיה. משחק גרוע. הקצב היה של הליכה פלוס. שפת הגוף של השחקנים שלנו לעומת הנורבגים הראתה חוסר מחויבות. זה מאכזב. מול איטליה נראינו טוב יותר, אולי בגלל הביקורות. החמצנו ממצבים טובים. הנבחרת של 1993 לא הייתה מפסידה לאיטליה של היום".
על ההזדמנות הראשונה בנבחרת: "המשחק בפארק דה פראנס היה ההופעה הרשמית הראשונה שלי בנבחרת. זומנתי אחרי התבוסה 4:0 לצרפת בארץ. שמונה ימים לפני כן שיחקנו בקפריסין. שלמה שרף אמר לי, 'גלאם, תן מחצית טובה, וכל אירופה תדע מי אתה'. נתתי מחצית טובה, וידעתי שאפתח בהרכב בפריז. התרגשתי והכנתי את עצמי הכי טוב שיכולתי".
על ההכנה למשחק: "בפריז, קיבלנו אישור לצאת לשעתיים אחרי אימון שחרור. אני ואלון חזן נכנסנו לחנות בגדים. צרפתייה יהודייה זיהתה אותנו ואמרה, 'אם תנצחו את הצרפתים, מחר תחזרו ואכין לכם תיקים לאישה'. חייכנו, כי הסיכויים היו אפסיים. האספה האחרונה הייתה מתוחה, כי לא רצינו להתבזות. הגשם טפטף, וזה נתן לי דרייב".
על האווירה במשחק בצרפת: "בחימום שמענו את הקהל מריע לאריק קאנטונה ודויד ז'ינולה, עשו שואו לקהל. המוזיקה של ברוס ספרינגסטין התנגנה, והייתה תחושה של חגיגה צרפתית. שמענו שריקות בוז בהמנון שלנו. לפני הבעיטה הראשונה אמרתי לחזן, 'זה חלום. לפני שלוש שנים שיחקתי מול 150 צופים בנתניה, ועכשיו אני בפארק דה פרנאס, מול פלה שנותן את בעיטת הפתיחה'".
על המשחק בפארק דה פראנס: "ירדנו למחצית בפיגור 2:1. פליקס חלפון אמר, 'שייגמר ככה, נחזור כמו מלכים'. עניתי, 'אפשר יותר'. אייל ברקוביץ' נכנס ושינה הכל. השוונו ל-2:2, אבל בדקה ה-80 התחלנו לאבד כוחות. בדקה ה-90, מרסל דסאי נכנס בי בתאומים, והשופט לא שרק. בתוספת הזמן, ראובן עטר כבש גול מדהים. שרף אמר, 'נכנסתם לדפי הזהב'".
על החגיגות לאחר המשחק: "הגענו למלון באחת בלילה. אכלנו ארוחת לילה, ומשה דדש, יושב ראש המשלחת, רצה לתת לנו מענק, אבל גברי לוי לא נתן לו. יצאתי לעשן סיגריה, הסתובבתי ופגעתי בוויטרינה מזכוכית. היא לא נשברה, אבל בוני גינצבורג צחק. בטיסה חזרה, העגלה של הדיילת דיילת פגעה בברך שלו. קארמה".
על תחילת הקריירה בבית"ר נתניה: "התחלתי שם בגיל 14. בעונת הבוגרים הראשונה שלי היו לנו עשר נקודות ו-26 הפסדים. עלינו לליגה הלאומית בשתי עונות, וזה היה הישג. בדרבי הראשון הפסדנו 1:0, והמועדון התפרק כלכלית, אבל אני המשכתי. היו משחקים ששחקנים שלא התלבשו בנוער, שיחקו עם הבוגרים, כי לא היו שחקנים".
על המעבר למכבי חיפה: "נמכרתי למכבי חיפה ב-1992. התחלתי כחלוץ, אבל שלמה שרף ראה אותי כמגן שמאלי בנבחרת. ב-92/93, בהשאלה למכבי נתניה, נתתי עונה מדהימה עם 14 שערים ו-8 בישולים. אמרתי להם מנראש שאני בא לשחק כחלוץ. הראיתי שאני יכול להצטיין גם בהתקפה וגם בהגנה. זו הייתה השנה שהציבה אותי על המפה".
על היכולות שלו: "אמרתי לעיתונאי שיש לי מהירות, טכניקה ובעיטה טובה בשתי הרגליים. הוא כתב שאמרתי שיש לי רגל ימין כמו אורי מלמיליאן ורגל שמאל כמו למשה סיני, אבל התכוונתי לטכניקה. עבדתי על רגל שמאל מגיל 14 מול חומה בטוברוק. המאמן דחף אותי. קיללתי אותו אז, אבל בסוף הודיתי לו, כי זה נתן לי יתרון כמגן".
על האליפות ההיסטורית שלו עם מכבי חיפה: "ב-93/94 שיחקנו כדורגל מדהים. גיורא שפיגל לימד אותנו תרגילי נבדל בהשראת אריגו סאקי. קו ההגנה שלנו היה מכונה משומנת. ניצחנו 0:5 את מכבי תל אביב בקרית אליעזר, משחק שלא אשכח. סיימנו עם 28 ניצחונות ו-95 שערים ב-39 מחזורים. זו הייתה עונה של פעם בחיים. באיזה משחק של בית"ר ירושלים, אחרי 10 דקות, אומרכ לי אלי אוחנה: 'מה יהיה איתכם', וזה היה אחרי שהוא נתפסנבדל אולי פעם רביעית".
על המשחקים באירופה: "ניצחנו 0:1 בפארמה, קבוצה חזקה מהסרייה א'. לא התבטלנו, והפסדנו רק בפנדלים. אני היחיד שהבקעתי בפנדלים. שלושה שבועות קודם ניצחנו בפארק דה פראנס, אז הרגשנו שאנחנו במעמד מטורף. את טורפדו מוסקבה ניצחנו 1:2. שפיגל אמר, 'תחזיקו בכדור'. המשחקים האלה הראו שאפשר להתחרות באירופה".
על המעבר למכבי תל אביב: "ב-97/98 רציתי לעבור למכבי תל אביב, כי זה מועדון עוצמתי. הצטרפתי למחנה אימונים בהולנד וראיתי את אנדז'יי קוביקה. אמרתי לאברהם גרנט, 'תסגור אותו, כי מישהו יחטוף אותו'. שיחקתי כחלוץ לצד קוביקה ונתתי שערים, אבל פציעה עצרה אותי. סיימנו מקום שני, וזה היה מאכזב, כי רציתי אליפות".
על החזרה למכבי נתניה: "חזרתי לנתניה כי מכבי תל אביב הציעה חוזה לעונה אחת בלבד. רציתי לשחזר את העונה של 92/93, אבל המועדון היה במצב קשה. היה קשה לבנות משהו יציב. נתניה היא הבית שלי, אבל לא הצלחנו לחזור לימים הגדולים. ניסיתי להביא אנרגיה, אבל זה לא הספיק".
על המשחק הכי טוב בקריירה: "המשחק הכי טוב שלי היה ב-92/93 נגד הפועל תל אביב, 3:4 בקופסא. כבשתי שלושער וגרמתי לפנדל. הגול הכי יפה היה כדור מאבישי ז'נו מהפינה. בעטתי בשמאל, והשוער רק זינק. זה היה משחק ששם אותי על המפה כשחקן מוביל בליגה".
על העבודה עם רוני רוזנטל: "רוני רוזנטל היה שחקן מדהים. בפארק דה פראנס הוא בישל את הגול המכריע, אבל זה לא היה רק הגול. הוא דהר, חתך בין שני שחקנים ומסר כמו כוכב. עבדנו טוב יחד, כי הוא ידע לקרוא את המשחק, ואני ידעתי לתת לו את הכדור בזמן הנכון".
על המאמנים הטובים ביותר שפגש בהם בקריירה: "שלמה שרף וגיורא שפיגל היו הכי טובים. שניהם דרשו עבודה קשה ואמונה עצמית. שרף הוציא ממני את המיטב בנבחרת, ושפיגל בנה קבוצה מדהימה בחיפה. הם לימדו אותי משמעת טקטית ואיך להיות ווינר, גם כשאתה לא הכי מוכשר. תמיד האמנתי בהם. אני בוחר בש.ג כמאמן הכי טוב שהיה לי: שלמה וגיורא…"
על השחקן הכי טוב לצידו: "אייל ברקוביץ' היה הכי טוב ששיחקתי איתו. היו לו שש עיניים על המגרש. הוא שינה את המשחק בפארק דה פראנס כשנכנס. החלק שלו בנסיקה שלי היה עצום, כי הוא ידע למצוא אותי במסירות מדויקות ולשנות את הקצב. הוא היה שחקן ברמה של אירופה".
על שחקני הדור הנוכחי: "ערן זהבי היחיד שהיה יכול לשחק איתנו ב-1993, כי הוא ווינר אמיתי. רוי רביבו מגן שמאלי עם פוטנציאל, אבל חייב לשפר את רגל ימין. מנור סולומון ואוסקר גלוך לא היו מתקרבים לנבחרת שלנו. חסר להם רעב. בזמננו, שיחקנו עם תשוקה, לא בשביל לייקים באינסטגרם".
על מכבי נתניה כיום: "מכבי נתניה לא תיקח אליפות גם בעוד 50 שנה וגם עם טייקון של 2.2 מיליארד דולר, המבנה לא עובד. יש יותר מדי אינטרסים פנימיים שמפרקים את המועדון. פעם היינו גדולים, אבל היום אין סיכוי. גם אם ייקחו גביע, זה לא יספיק. צריך 100 מיליון שקל וקסם כדי לחזור לימי הזוהר".
על הכדורגל הישראלי כיום: "אין חומר גלם בכדורגל הישראלי. ילדים מגיעים לאימונים כי ההורים דוחפים אותם, לא מתוך תשוקה. פעם שיחקנו בשכונה, בים, בכל מקום. היום הם באים עם נעליים של מסי, אבל לא מוכנים להתאמץ. ראיתי ילדים בני 14 מתלוננים על מתיחה בשריר המקרבים, כשאני קרעתי שריר פעם ראשונה רק בגיל 31".
מה דעתך על הכתבה?