הפודקאסט של ספורט1, "מחצית בשכונה", בהגשת רון עמיקם, עלה לאוויר. בפרק ה-35 התארח אמיר שלח, בעבר בלם מכבי תל אביב ונבחרת ישראל וכיום עוזר מאמן הנבחרת, שזכה בשלל תארים עם הצהובים ועבר בקבוצות משמעותיות: בית"ר ירושלים, הפועל חיפה ומכבי נתניה.
צפו בפרק ה-35 של "מחצית בשכונה"
שלח חזר אל תחילת הדרך כ"בן של", דיבר על המחויבות שהפכה לסימן ההיכר שלו, על המהפכה של אברהם גרנט במכבי ת"א, היחסים המורכבים עם דרור קשטן ותקופתו בנבחרת תחת שלמה שרף וריצ'רד נילסן. הוא התייחס גם למחסור בבלמים ישראלים, ליסב עיסאת, הביקורת סביב הנבחרת כיום, הקריירה של בניו תום וגיא – וגם על החיים כמעצב פנים וכעוזר מאמן נבחרת ישראל.
על המקצוענות והמחויבות: "הייתי תמיד מקיף, אף פעם לא נכנס לתוך המגרש. גם כדי לכבד את מי שנמצא במגרש וגם כי ההוראה היא להקיף את המגרש. אני חושב שזה עניין של מחויבות, עזוב מקצוענות. היום השחקנים הרבה יותר מודעים, יש להם את הידע, את האנשים שעוטפים אותם. הם פחות מחויבים ממה שאנחנו היינו, אבל הרבה יותר מקצוענים. אנחנו אכלנו מקדונלד'ס ושווארמה. אני מגדיר את עצמי כאחד שעושה הכול כי זה מה שאני מאמין – עבודה קשה ובעיקר מחויבות. כל דבר שאני עושה, אני עושה אותו בצורה מקצועית".
על להיות "הבן של שמעון 'צ'ינגה' שלח": "כשאתה 'בן של', כשאתה ילד קטן, אתה מקבל הרבה חשיפה. כותבים עליך פתאום. בנוער הייתי שחקן טוב ושחקן הרכב, אבל אף פעם לא הייתי מסומן. עליתי וגדלתי עם נועם שוהם, שהיה שחקן הנוער הכי טוב בארץ, ועוד הרבה שמות. אני חושב שדווקא בגלל שההורים שלי באו מכדורסל, לא היו משקעים, לא השוו אותי לרמת משחק או לצורה. זה עבר חלק – זכיתי גם וגם".
על ההשאלה למכבי הרצליה והפריצה: "בעונה הראשונה הייתי שחקן פוסטרים במכבי תל אביב, שיחקתי אולי משחק בחצי גמר גביע הטוטו. רציתי לצאת להשאלה. אומרים שמזל זה דבר מאוד חשוב – אולי היה לי מזל שהביאו אותי להרצליה – אבל זו גם הייתה עבודה קשה שלי. כשבאתי לשם הוכחתי, עבדתי קשה ושיחקתי. חזרתי למכבי, רציתי לשחק, לא לשבת על הספסל. אני אוהב לשחק כדורגל, בשביל זה אני שם".
על השיחה עם אביו לפני הפריצה במכבי ת"א: "אבא שלי לקח אותי לשיחה. הוא אמר לי שניסים בכר אמר לו: 'הוא לא נכנס, לא מתקל, לא משחק חזק'. היה לנו משחק אימון – מכבי תל אביב נגד הפועל תל אביב בקריית שלום. הוא אמר לי: 'אתה רוצה לשחק בקבוצה הבוגרת? תראה מה אתה יודע'. הדבקתי אנשים לגדרות, העפתי אותם ליציעים. דוביד שווייצר ז"ל אמר אחרי המשחק: 'אם מכבי לא לוקחים אותו, אני רוצה אותו בהפועל'. משם, ממחזור שני כבר הייתי בהרכב של מכבי, קשר אחורי, ואחר כך גרנט סיווג אותי לבלם קדמי".
על המהפכה של גרנט במכבי תל אביב: "בשלוש השנים לפני אברהם ניקו אולי 40 שחקנים ממכבי תל אביב. היו מחנאות, הדיבור, ההתייחסות, חדרי הלבשה שונים – קטסטרופה. ניקו את זה. נשארו מנשה שמעונוב ואלי דריקס, ניר קלינגר הגיע, נועם שוהם חזר. משהו הרבה יותר חדש, איכותי ונקי. אברהם גאון בלהרביץ ולסדר. הוא הרגיש אצלי את הנושא של המחויבות, את תחושת ההתמכרות של להיות מול חלוץ. זה דבר מאוד חשוב".
על ה-0:4 בדרבי המפורסם ב-1991 כנקודת מפנה: "תחילת העונה הייתה מורכבת, ספגנו הרבה ולא היינו מאוזנים. עד מחזור שביעי שהתפוצצנו בבלומפילד. הדרבי 0:4 נגד הפועל תל אביב היה ציון דרך – לי כשחקן ולנו כקבוצה. עברנו אותם ורצנו משם לאליפות. זה משחק שמסמן עונה שלמה".
על היחסים עם דרור קשטן בעונת הדאבל: "עם קשטן הייתה לנו עונה מטורפת. עונה קודם לקחנו אליפות בכדורגל פרקטי אבל לא יפה. בעונה של הדאבל כבר לקחנו תארים בכדורגל שוטף, מאוד יפה. דווקא עם קשטן היו לי הרבה תיקולים – במשחקי אימון הוא שם אותי תמיד עם הקבוצה השנייה, ואני לא יודע להפסיד. היו מלחמות וריבים וצעקות, הייתי מעיף כדורים ליציע, הרבה פעמים מסיים אימון בחדר הלבשה לפני כולם. בסופו של דבר נתתי את העונה הכי טובה שלי בתקופה הזאת. לי לא הייתה שום בעיה עם קשטן, הכול היה בסדר".
על פיטוריו של קשטן והתבדלותו: "אני לא מעורב בדברים האלה, אף פעם לא הייתי. לא יזמתי שיחות עם עיתונאים, לא ישבתי בבתי קפה. באתי, מתאמן, מקיף את הדגל והולך הביתה. זה לא עניין אותי. גם בתקופה של שלמה שרף כשחזרתי למכבי, אחרי שבועיים הוא פוטר – לא הבנתי מה קורה, לא ניסיתי להבין. אולי הייתי צריך להיות מעורב, אולי הייתי מפשר, אבל אני מעדיף לא לערבב את עצמי".
על המעבר לבית"ר ירושלים: "אחרי שתי עונות רעות במכבי ראיתי כותרות ש'שלח טוב בנבחרת ולא טוב במכבי'. רציתי להתאוורר, לצאת לעולם. חתמתי בבית"ר, מכבי לא שחררה, הלכתי לבוררות. לא נתנו לי להתאמן עם בית"ר עד שנקבע הסכום. התאמנתי לבד, עם הנבחרת, ונחתתי ישר למשחק הזה. לא היה לנו יותר מדי ביחד, למרות שהם היו גדולים עלינו. זו אחת האכזבות הגדולות שלי – גם בגביע מול הפועל תל אביב, 120 דקות ופנדלים, והפסד – פספסתי גביע עם בית"ר".
על המשחק מול בנפיקה והתחושה שהגיע בלי קבוצה מאחוריו: "נחתתי ישר למשחק הזה. לא היה לנו יותר מדי ביחד, לא היה חיבור. זה פספוס גדול בשבילי. הייתי במשחק גדול, וזו קבוצה שלא הייתי מוכן אליה כמו שצריך. זו אחת האכזבות הגדולות שלי מבית"ר".
על חדר ההלבשה הבעייתי בתקופתו בבית"ר ירושלים: "אחלה חבר'ה היו שם, באמת. אבל בבית"ר הייתה בעיה של חדר הלבשה. היו מספר שחקנים, ואני לא אגיד שמות, שהכול עבר דרכם. דברים יצאו החוצה, הדלפות, הרבה לכלוכים בין שחקנים. זה יצר המון כעסים. היו שם ממש שתי קבוצות בתוך חדר ההלבשה. יכולנו להוציא הרבה יותר? כן. יכולנו להוציא הרבה יותר – ולא הוצאנו".
על ההחלטה לעזוב שוב את מכבי תל אביב ולעבור למכבי נתניה: "יכול להיות שאחרי ששלמה שרף הלך, נתקעתי להם בגרון. נתתי עונה מצוינת, ובכל זאת הרגשתי שהם לא באמת רוצים אותי. חזרתי להפועל חיפה, ואחר כך לנתניה. אברהם, כשהייתי בן 32 אחרי עונת שיא בנתניה, לא זימן אותי לנבחרת. מבחינתי זה היה קשור לזה שעזבתי את מכבי. היה עליי איקס".
על הביקורת כשהיה "החתן של יצחק שום": "לא מרוכז בזה, לא מעניין אותי, לא בוחש. עד היום החברים שלי לנבחרת צוחקים עליי שידעתי עם 'מי להתחתן', וזה בסדר. יכולים לזרוק, יכולים להגיד, לא רלוונטי. אף פעם לא קראתי מה כתבתם, יכולתם ללכלך עליי ולהגיע למגרש ואני אגיד לכם שלום. לא קראתי, לא התעסקתי בזה, לא דיברתי עם עיתונאים. מה שאני צריך לעשות – אני עושה בדשא".
על ההשפעה של שם המשפחה על בניו טום וגיא: "השם שלי ישב עליהם. כולם ציפו שהם יהיו אגרסיביים בעבודה, 'הבן של אמיר, הנכד של שום'. כל מאמן חדש בכפר סבא – תמיד טום יושב על הספסל, להראות ש'אין פרוטקציות', ורק אחר כך בוא נראה. אני חושב שטום היה מגן ימין לגיטימי לליגת העל או לליגה הלאומית, היה אמור לשחק יותר ולפרוץ יותר, אבל הוא נפצע ופרש. גיא פוטנציאל אדיר – 1.96 מטרים, בדיוק מה שאנחנו מחפשים לנבחרת – אבל הוא פציע מאוד ועוד לא הצליח לשחק לאורך תקופה. הוא חגג 26 — זה גיל מתקדם לשחקן שעוד לא עשה את הצעדים הראשונים שלו. אני מלווה אותו לאימונים ורואה אותו חוזר צולע, שוב ושוב. זה אוכל אותך מבפנים. אתה רואה ילד שכל פעם נופל באותו מקום".
על העיקרון שהוא מעביר לילדים ולשחקנים צעירים: "תמיד אמרתי להם: הכדורגל בינוני. אם אתה רוצה לשחק – תהיה 20-30 אחוז יותר טוב מהשאר. כשאתה באותה רמה, אפשר לשים אותך בספסל. כשאתה 20-30 אחוז יותר טוב – אי אפשר להתעלם. זה הטיפ שאני נותן להם וגם לאחרים".
על הנבחרת שלו לעומת הדור הנוכחי: "היינו דור מאוד מוכשר, אבל גם מאוד מגובש. היינו מתאמנים יחד פעמיים או שלוש בשבוע, אחד בתחת של השני, מרימים את רמת הכושר ואת החיבור. היום אין נגיעה לשחקנים – הכול חלונות פיפ"א, אימון וחצי לפני משחק. שיחקנו מול צרפת, ספרד, רוסיה – זה היה הטופ של הטופ. השמות היו מטורפים, אבל ידענו להתמודד. היתרון שלנו היה החיבור".
על נילסן מול שלמה שרף: "שלמה זיהה שבהגנה אנחנו משחקים בקו של חמישה, יש לנו יתרון ויכולת להניע כדור ולא סתם להעיף אותו. שיחקנו על הרצפה, עם חיים רביבו, אייל ברקוביץ', טל בנין – שחקנים טכניים. נילסן שינה את זה. סגנון המשחק שהוא הנחיל לנו לא היה תואם לשחקנים של נבחרת ישראל. ההוראה הייתה להעביר את הבעיה לצד השני, להרחיק את הכדור והבעיה מהשער שלנו. היום משחקים בילד-אפ. אני לא מעדיף לבעוט את הכדור ולהעביר אותו ליריב, אני רוצה להשאיר את הכדור אצלי ולשחק כדורגל".
על ההבדלים בכדורגל המודרני: "הכדורגל עצמו לא כל כך השתנה כמו שהשפה השתנתה. היום יש בילד-אפ, לחץ, ניתוחי וידאו – יושבים לדקויות, איפה נקודות התורפה, מאיזה צד עדיף לצאת, לאיזה רגל למסור. פעם הכרנו את השחקנים, את הקבוצה, לא ישבנו לניתוחים כאלה. היום השחקנים כבר מורגלים לדבר עם אנליסטים ולהבין את השפה. הם קולטים מהר".
על המחסור בבלמים ישראלים: "אנחנו סובבים בערך 40 שחקנים בקאדר הרחב. גם כשמזמנים 26, תמיד שניים-שלושה נופלים. לנבחרת ישראל, כששניים-שלושה שחקני הרכב נופלים, זה משמעותי מאוד. יש מאגר מוגבל מאוד של שחקני הגנה. זה לא עניין של חינוך, זה עניין של מדיניות. צריך להתחיל מההתאחדות, לרדת למטה, להחליט שפותחים איזושהי אקדמיה או ליין של בלמים, כדי לפתח יותר שחקני הגנה".
על ליסב עיסאת שבחר לייצג את רומניה: "זו לא שאלה של 'איבדנו אותו', זו החלטה שלו. הוא לא קיבל יותר מדי דקות משחק באולימפית, הוא החליט שהוא רוצה לייצג את רומניה. מה שיכולנו לעשות – עשינו. קיימו איתו שיחות, ניסו לשכנע. אבל אנחנו לא נבטיח לשחקן להיות בהרכב. כרגע יש לנו בלמים יותר טובים ממנו. הוא היה נעול על זה שהוא לא רוצה לשחק ולייצג את נבחרת ישראל".
על רמת הליגה והמאמנים בישראל: "אני טוען שהכושר הגופני ורמת המשחק אתה מקבל מרמת הליגה שבה אתה משחק. הליגה שלנו חלשה, כי אין מספיק שחקנים איכותיים. לטעמי רמת המאמנים ירדה מאוד. מאמנים אותם יותר לעשות הגנה מאשר התקפה, ולכן לא מתפתחים יותר מדי שחקנים. אם מגן שומע מהמאמן 'אל תעבור את החצי', לאן נתקדם? כדורגל נועד לשחק קדימה."
על דמות הבלם המודרני: "אני חושב שהיום יש המון הסחות דעת לבלמים – בילד-אפ, לשחק, להראות מה הוא יודע. אני לא בטוח שהם מבינים שהמהות שלהם היא להגן, לא לספוג שערים. זו המהות של שחקן הגנה. יש איזשהו בלבול. אני בלם, אבל אני מאמין בכדורגל התקפי – לפתוח עם שני חלוצים, שני מגנים תוקפים. כשאתה עם קבוצה דומיננטית וטובה, גם אם תספוג אחד – תן ארבעה. שחק כדורגל".
על דור השוערים הנוכחי: "התברכנו בדור של שוערים מצוינים. שוערים ברמה מאוד מאוד גבוהה, חלקם משחקים בחו"ל. זה נותן לנו ביטחון מאחור. כשיש לך שוער כזה בגב שלך, אתה די רגוע, בטח כבלם. אבל בסוף צריך שגם שאר העמדות יהיו ברמה הזאת".
על המשחקים הגדולים והיריבות הקשות שפגש: "0:4 בדרבי ו-0:5 בצרפת – נקודות ציון דרך. אותי מעניין לנצח ולא לספוג, לא איזה משחק אישי היה לי. היריב הכי קשה בחו"ל היה קודרו מטנריפה – הייתי מתרומם איתו, יודע לקפוץ לגוף, והוא פשוט היה קופץ מטר מעליי, הרגשתי חסר אונים. בארץ השחקן שעשה לי הכי הרבה צרות היה רונן חרזי. בטדי הוא הבקיע עלינו שלושה שערים, כולל שער אליפות".
על השער הכי יפה: "גם העצמי היה לא רע, בקשת לפינה רחוקה… אבל ללא ספק נגד מכבי פתח תקוה. אותי זה פחות עניין, מה שמעניין זה לא לספוג ולנצח. אם כבר להבקיע – אז שיהיה שער אחד שיזכרו אותו".
על הקריירה השנייה והחיים היום: "לשמחתי אני משלב את שני הדברים – גם מעצב פנים וגם חזרתי לכדורגל. אני ממשיך לשחק עם נבחרת הוותיקים של מכבי תל אביב בליגת הוותיקים, לא עוזב את הדשא כל כך מהר. התברכתי בקריירה שנייה יצירתית, מגוונת, מעניינת. להיות אבא של טום, גיא, ליאו ואיזבל – זה מאתגר ואחלה. אני לא מעורב יותר מדי, כמו שלא התערבתי כששיחקתי. מהצד – לדחוף ולייעץ. זה מה שאני יודע לעשות".
מה דעתך על הכתבה?