סרג'יו בוסקטס אף פעם לא נחשב לכישרון על באקדמיה של ברצלונה. ההפך, הוא תמיד נחשב לשחקן מעט מגושם. מישהו שאינו מהתבנית של צ'אבי או אנדרס אינייסטה. כמעט 1.90 מטר, מאוד לא אלגנטי או זורם בתנועותיו, אפור כמו פקיד שומה ואפילו קצת פלגמט.
אבל כשפפ גווארדיולה הגיע לאמן בברצלונה ב', הוא מצא בבוסקטס בדיוק את מה שהוא רצה בלב הקבוצה שלו. מישהו שיודע להניע את הכדור בלי לאבד אותו, מישהו שיודע לקרוא את המשחק ברמה אחת מעל כל אחד אחר, מישהו שיודע לעצור את התקפות היריבה – לא בריצה שגומרת לו את הריאות, לא בעוצמה או באגרסיביות אלא בהבנת המשחק, קריאת השטח וסגירת הזוויות.
"לפי איך שהוא עומד על המגרש, הוא כמו שחקן ותיק – עם או בלי הכדור", אמר עליו האב הרוחני של גווארדיולה, יוהאן קרויף, אחרי שבוסקטס שיחק כמה משחקים בקבוצה הבוגרת של פפ. "הוא גורם לקשה להיראות קל. הוא מוסר את הכדור בנגיעה או שתיים ובמהירות. בלי הכדור הוא נותן לנו שיעור בכדורגל, השיעור הכי חשוב על איך להיות במקום הנכון".
בוסקטס בגיל 21 הפך לשחקן מרכזי באחת מהקבוצות הגדולות בכל הזמנים. הוא היה השחקן הקריטי למשחק הלחץ היעיל, שהפך לסימן ההיכר של ברצלונה של פפ גווארדיולה. בוסקטס היה העוגן של ברצלונה ולאחר מכן של נבחרת ספרד. האיש שנשאר שקט, שעשה הטעיה קטנה לפני כל מסירה כדי לפנות לעצמו עוד ס"מ של שטח, ועוד חצי שנייה שאיפשרו לו למסור את הכדור בדיוק למקום שבו היה את השחקן עם הכי הרבה שטח לפניו.
הוא היה סופר-קומפיוטר של כדורגל. ובגיל 25 בוסקטס הפך למודל לחיקוי של קשרים הגנתיים ברחבי העולם.
וזה היה רק מה שעשה על המגרש. מחוץ למגרש, בוסקטס היה העוגן החברתי המושלם במועדון מופרע כמו ברצלונה. שחקן "אולד סקול" שמעדיף להרים טלפון במקום לשלוח הודעה, משאיר את הנייד על שקט בכיס כי אינו רוצה שמשהו יקח את תשומת ליבו מחבריו לקבוצה. שחקן בלי פרופיל רשת, בלי "מיתוג" אישי. בלי אקס-טוויטר, בלי אינסטגרם, בלי פייסבוק, בלי טיק-טוק. כלום. מה שהוא במציאות זה מה שתקבלו ממנו. ומה שהוא היה במציאות זה האדם הזה שתמיד אפשר לסמוך עליו לעשות את מה שנכון עבור הקבוצה.
לא סתם ליאו מסי רצה אותו לצידו באינטר מיאמי גם הרבה אחרי גיל 35. הוא שותף מקצועי, שקט והכרחי לדרך.
אותו דבר אפשר לומר על ג'ורדי אלבה, שכנראה אף פעם לא יהיה בדיון על המגנים השמאליים הגדולים בכל הזמנים, אבל הוא שבטוח ייזכר בהיסטוריה כאחד שהתנועה שלו חימשה את מסי ב"וורטיקליות" שפירקה הגנות באירופה (ובשנים האחרונות גם בארה"ב).
אלבה, בערך בן גילו של בוסקטס, גם כן גדל בלה מאסיה, אבל היה צריך לעבור בכמה קבוצות, בעיקר בוולנסיה, כדי להגיע מוכן לשחק בהרכב של בארסה לצד מסי. והוא נכנס להרכב כמי שהתנועה שלו באגף שמאל מתחה את ההגנות לכיוונו והותירה למסי שטחים רבים לפעול בהם. מעטים בהיסטוריה עשו את זה טוב יותר ממנו.
כשמסי לא הצליח בנבחרת ארגנטינה כמו שהוא הצליח בברצלונה (זה היה קטע כזה פעם, בחיי) אפשר היה לראות במשחקים למה זה קורה. "האין תנועה" של מרקוס רוחו, המגן השמאלי הכבד של נבחרת ארגנטינה ביחס לתנועה של ג'ורדי אלבה בברצלונה, פשוט לא יצרה את השטחים ליד הרחבה שמסי היה צריך כדי לכבוש ולבשל.
בברצלונה, לעומת זאת, המהירות, החדות והדינמיות של אלבה היו כמו מגנט לקשרים, מגנים ובלמים של היריבה שרצו אליו, וכך היה למסי את העוד חצי-שנייה על הכדור כדי לעשות בה את הקסמים שעשה כל כך הרבה פעמים. לא סתם למסי היו 23 בישולים לאלבה (כמו שיש לו לניימאר), הוא (ודני אלבס הברזילאי) היה המגן האידיאלי לשחק לצד מסי.
ובקטע שכאילו נכתב בתסריט לסרט, המסירה האחרונה של אלבה בקריירה הייתה למסי. מסי עשה מהמסירה שלו בישול לשער השלישי והאחרון של אינטר מיאמי בגמר ה-MLS נגד ונקובר וויטקאפס.
בוסקטס ואלבה, במשחקם האחרון בקריירה, זכו בתואר האליפות לצד מסי. משהו שעשו הרבה פעמים לפני אמש. לבוסקטס יש 38 תאררים, לאלבה 24. הם פורשים כשניים מהשותפים הגדולים ביותר בקריירה של ליאו מסי. כשניים מהשחקנים שהוסיפו את שמם לפרק החשוב באבולוציה של תפקידם.
מה דעתך על הכתבה?