בקיץ הקרוב ימלאו 40 שנה לפגישה הראשונה שלי עם אבי מלר. בדרך כלל אני סולד מז'אנר "המנוח ואני". הוא הסיפור, לא אני. אבל מלר היה אחד האנשים הראשונים בהם נתקלתי בצעדיי הראשונים בעולם העיתונות, ואני לא אשכח לו את זה לעולם.
הייתי סטודנט צעיר בן 25 שהתקבל איכשהו למדור הספורט ולא הכיר אף אחד. הגעתי מחולון, הרקורד שלי לא הכיל כלום, מעולם לא כתבתי מילה בשום מקום, לא הכרתי אף אחד, לא שחיתי בברנז'ה הספורטיבית ואת כוכבי הכדורגל והכדורסל של אז ידעתי לזהות דרך מדורי הספורט. התגלגלתי לתקשורת במקרה. אבי בטלהיים, האיש שקיבל אותי למדור הספורט, מינה אותי לכתב מעריב ספורט בנתניה. מכבי נתניה, בית"ר נתניה (שעלתה אז לעונה ראשונה ואחרונה בלאומית) ואליצור נתניה (כדורסל). מה עושים? איך מתחילים? עם מי מדברים?
מדור הספורט של "מעריב" היה אז הטוב במדורים. כשפסעתי לראשונה לתוכו, נתקלתי בחיוך ההוא. החיוך של מלר. עם המשקפיים וההתלהבות הקבועה, הילדותית, הסוחפת, האותנטית, שמזכירה ילד בר-מצווה רגע לפני שהוא מתחיל את הדרשה. התלהבות שמלר הצטייד בה כל בוקר מחדש, כל משחק מחדש, כל שידור מחדש, כל טור מחדש. התלהבות שהכילה תשוקה, כשרון ואהבה. לספורט, לרוח הספורט וכמובן, לכדורגל. ואם אפשר, שיהיה כדורגל אנגלי.
הוא היה כבר עורך בכיר במדור הספורט. אני הייתי כלום. הוא לא התנשא, לא התחכם, לא שמר דיסטנס. הוא חייך וסחף אותי לתוך העולם המבעבע של התקשורת הבועטת, עולם בו אני שוחה עד היום. הוא לימד, הסביר, הקשיב ובעיקר ידע. היה בו מאגר עצום של ידע שהגיע לפסגה, כמובן, בכל מה שקשור לבית המקדש של הכדורגל, הלא הוא הכדורגל האנגלי. מלר היה הכהן הגדול של בית המקדש הזה ולא בחל גם בשירת הלוויים. כלבויניק שנהנה מכל רגע בהיכל.
אני הייתי בטוח שהוא אנגלי בכלל. היה בו הדר טבעי, הוא היה מנומס, מנומק ומאופק, ובעת ובעונה אחת גם נלהב, פרוע ומתפרע. הוא היה עורך בפרינט, איש של מילים, כותרות, אנדרסטייטמנט ואוברקיל. הוא כיבד את המקצוע, שכיבד אותו בחזרה. הוא לימד את כולנו מה זה כדורגל אנגלי, דרכו הצלחנו להריח את המגרשים המיתולוגיים ההם, את גודיסון פארק, את הייבורי, את ווייט הארט ליין, את אנפילד, את אולד טראפורד, אבל גם את המגרשים הקטנים יותר, בערי השדה, בליגה האנגלית האמיתית, הליגה השנייה, שאז עוד לא קראו לה "צ'מפיונשיפ". אם אני זוכר נכון, הוא היה אוהד "ווטפורד", קבוצת "הצרעות", והרבה להתלוצץ על חשבון אהדתו המוזרה, אבל גם להתגאות בה.
הוא היה ה-אוטוריטה בכל הקשור לכדורגל אנגלי ובכלל, וגם בימיו הגדולים ביותר, בהם הפך לסלבריטי אמיתי (בזכות הגעת הכבלים והשידורים החיים), מעולם לא התנשא על איש, ליבו לא גבה, הוא המשיך לכבד את כולם, ללמד את כל מי שרצה ללמוד, להסביר לכל מי שהסכים להקשיב. הלהט בעיניו מעולם לא כבה, כשסיפר על בובי צ'רלטון או כשהתמוגג משחקן נוער חדש שעלה לבוגרים של הפועל חדרה.
מלר הניח את אבן הפינה לכל מה שאנחנו יודעים היום על הכדורגל והכדורגל האנגלי. הוא חינך את כולנו, הרביץ בנו תורה שהייתה בצידה גם הרבה עבודה. מקצוען אמיתי, פרפקציוניסט וגם שטותניק, עם משחקי המילים על גבול הטרחנות, שהעלו בכל פעם מחדש את הברק ההוא בעיניו, שנשארו עיני ילד גם בעשור השישי והשביעי לחייו.
גם העידן הנוכחי, בו הכדורגל הפך לממוסחר מדי, רודף בצע מדי והתמודדויות הדרבי האמיתיות מתרחשות בין מיליארדרים לנסיכי נפט מהמפרץ, הוא המשיך להתלהב. שום דבר לא הצליח לזעזע או להפחית את אהבתו למשחק, לרוח המשחק, לרוח הספורט.
היה שלום אבי מלר. נתראה, כמו שאומרים אצלנו, ביציע הגדול שבשמיים. אתה כבר יושב ביציע השמימי של ויקארג' רואד. לי ממתין מקום באלנד רואד (לידס יונייטד). נחזור לכדורגל של פעם, לריח הדשא, לפשטידה התפלה שקונים מחוץ לאצטדיון, לשירי האוהדים בפאבים של לונדון וליציעי העמידה הצפופים (ה"קופ") כמו פעם. כמו שאהבת.
מה דעתך על הכתבה?