הפודקסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-37 התארח מוראד מגמדוב, בעבר בלם וקפטן מכבי פתח תקוה והיום, ובכלל, עוזר המאמן הניצחי של מאמני מכבי פ"ת. מגמדוב חזר אל תחילת הדרך אצל שייע פייגנבוים במכבי פ"ת, בתקופה בה נאבקה הקבוצה מדי שנה נגד הירידה, עד שעלתה על דרך המלך בעידן גיא לוזון כמאמן הקבוצה וזכתה להיות הקבוצה הישראלית הראשונה שמעפילה לשלב בתים באירופה.
צפו בפרק ה-37 של "מחצית בשכונה"
מגמדוב מספר על הפגישה שנערכה במשרדו של גד זאבי בתל אביב, בה כמעט וחתם בבית"ר ירושלים של אלי גוטמן, על קבלת האזרחות שהביאה אותו לנבחרת ישראל של אברהם גרנט, בטרם התברר כי שיחק במדי רוסיה במונדיאליטו, מה שפסל אותו לשחק בנבחרת, ועל החיים בדגסטאן האלימה בצעירותו, לעומת החיים השלווים בישראל, גם בזמן מלחמה. פודקאסט עם הזר הכי ישראלי והכי נאמן – כל החיים מכבי פ"ת – שיש.
על המוצא שלו: "שיחקתי בנבחרת רוסיה הצעירה, עד גיל 20, במונדיאליטו. אמרו שאני מאזרבייג'אן, ותכלס אני מדגסטן. זה בגבול עם צ'צ'ניה וזה בגבול עם אזרבייג'אן, אני באמצע. אני לא קשור לאזרבייג'אן. פשוט הייתה תקופה שבנבחרת אזרבייג'אן רצו שאני אשחק ואייצג את הנבחרת שלהם, אבל זה לא הסתדר בסוף".
על האזור עצמו: "כן, בדרך כלל הרוב האנשים שם מוסלמים. אני נוצרי, אבא מוסלמי, אמא לא. זה אזור קטן יחסית לרוסיה, נולדתי שם, גדלתי שם, התחלתי לשחק כדורגל. עד גיל 18 שיחקתי שם ואחר כך עברתי לסוצ'י. הייתה תקופה לא פשוטה. ראינו הרבה דברים שם. היו רוצחים אנשים חופשי, היו משתלטים על דברים חופשי. היו לוקחים עסקים, היו לוקחים כסף, הכל. זה היה המצב בתוך המדינה. אפשר להגיד שכן. הרגשה לא נעימה. בטעות יכול היה לקרות שם הכל. היו רוצים להוריד מישהו, אז היו מורידים בדרך גם אזרחים. פוגעים באזרחים בלי שום סיבה".
על ההגעה למכבי פתח תקוה בגיל 20: "זה היה בהפתעה. פשוט נוצר מצב שלא שיחקתי ברוסיה בהרכב. יום אחד הציעו לי להגיע לישראל לשחק. זו הייתה תחילת עונה, אמרו לי עד סוף שנה בהשאלה ואחר כך אתה חוזר. לא ידעתי לאיזה קבוצה אני מגיע. הדבר היחיד שכן ידעתי, שזו ליגת העל. אמרו לי 'אתה רוצה לחשוב יום או יומיים?' אמרתי 'לא, אני נוסע'. לא ידעתי אפילו את השם של הקבוצה".
על ההגעה בתקופה של פיגועים קשים: "כן, אנשים התאבדו באוטובוסים ובמסעדות. האמת, זה לא היה מפחיד אותי. אנחנו גם באנו מאזור מאוד ספציפי. שם יורים חופשי".
על ההצעות מקבוצות אחרות: "היו הצעות מבית"ר ירושלים, מכבי תל אביב. בוא נגיד כל הקבוצות הגדולות. הכי קרוב היה עם בית"ר, כבר הציעו כסף, הציעו בנוסף לכסף עוד שחקן אחד או שניים. זה היה קרוב מאוד, אפילו הלכתי עם עמוס לוזון למשרדים של גד זאבי שם בתל אביב. נראה לי היה סגור הכל, רק אבי לוזון היה צריך להגיד כן. בסוף הוא היה בחו"ל, הוא חזר, נחת, ובסוף אבי אמר לא".
על המשחק הכי מרגש בקריירה: "הכי מרגש זה היה נגד פרטיזן בלגרד. לנצח אותם בחוץ, באצטדיון שלהם, אחרי שהפסדנו בבית 2:0, ולעלות לבתים באירופה – זה היה מרגש. אף אחד לא האמין שאנחנו נעבור אותם".
השחקן הכי טוב ששיחק איתו: "בשבילי עומר גולן הכי טוב. למה? כי הוא נתן הרבה לקבוצה הזאת. הכי הרבה מכולם. אני מדבר מבחינת תרומה למועדון. זה לא רק כדורגל".
על התחושה שלו כישראלי: "אפשר להגיד שאני מרגיש ישראלי. רוב החיים שלי עברו פה. מגיל 20 עד היום אני פה. עד גיל 20 גדלתי ברוסיה, אבל אני חושב שאני יותר ישראלי. אם לא הייתי אוהב, לא הייתי נשאר פה, תאמין לי. מבחינתי זה המקום הכי טוב לגור בו בעולם. הייתה מלחמה? הכל טוב. זה תמיד יהיה ככה".
על המחשבה לאמן: "להגיד לך שחלמתי להיות מאמן אחרי הקריירה? לא חלמתי. רציתי להישאר בכדורגל, אבל לא בתפקיד של מאמן. הייתה לי תקופה שלא היה לנו מאמן, הייתי צריך להיות מאמן ראשי. הרגשתי שזה לא… אני לא יודע למה, אבל יכול להיות בגלל שאני הרבה זמן במקום הזה, היה לי קשה מאוד. אני מוכן לעזור, אני מוכן לעשות הכל, אבל לאמן – אני לא רוצה".
הבעיה שהייתה נוצרת אם לא היה מקבל אזרחות ישראלית: "אם אתה לא מקבל אזרחות, זה הרבה יותר קשה. אז כנראה הייתי חוזר לרוסיה. לא הייתי יכול להישאר פה. לא הרווחתי סכומים כאלה בלי אזרחות בשביל להישאר פה בארץ".
על היום שאחרי מכבי פתח תקוה: "פעם הייתי חושב על זה, וכל המחשבות האלה מספקות אותי. אז היום אני לא חושב על זה. אני אומר, מה שצריך להיות – זה מה שיהיה".
מה דעתך על הכתבה?